"ציידי המוחות"

בהמשך לפוסט הקודם בו ציינתי את חשיבותם של המנהלים כציר מרכזי שיכול להוביל לשינוי במערכת החינוך בכלל ובבית ספרם בפרט - במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתאריך 3.12.10 התפרסמה כתבה בשם: "ציידי המוחות" מאת יאיר לפיד.
הכתבה מביאה דוגמא של 7 מנהלי בתי-ספר תיכוניים ממקומות שונים בארץ, עם תלמידים בעלי רקע סוציו-אקונומי שונה, בעלי ותק שונה והדוגלים בשיטות חינוך שונות שניים מהם מהחינוך המיוחד, שניים מהחינוך הפרטי ושלושה מהחינוך הרגיל. המשותף לכל המנהלים הוא מהפכה שהובילו בבית ספרם מתוך מגמה לשינוי ושיפור במערכת החינוך.
בכתבה מוזכרת הרפורמה שנעשתה בפינלנד, שכללה הקמת מועצה לאומית לחינוך (ב-1999), המורכבת מאנשי רוח ואקדמיה ומנותקת מהפוליטיקה. באמצעות מועצה זו ייעלו את משרד החינוך הפיני והסמכויות הועברו למנהלי בתי הספר ולרשויות המקומיות. הרפורמה נעשתה תוך שימת דגש על צמצום פערים וצמצום החינוך הפרטי ל-1% מכלל בתי הספר במדינה וכן תוך עבודה קשה, כשהפינים הגדירו את החינוך כמטרה לאומית עליונה.
רפורמה זו השיגה את מטרתה וכבר 7 שנים שפינלנד נמצאת במקום הראשון בעולם בהישגי החינוך.
הדעות חלוקות באשר להצלחת מודל הרפורמה שנעשה בפינלנד גם בישראל. יש הטוענים כי לאור הצלחת הרפורמה בפינלנד יש ללמוד אותה ואת הדרך שבה הושגה, על מנת ליישמה גם במערכת החינוך בישראל. מנגד יש הטוענים כי מדינת ישראל אינה פינלנד ויש בה אוכלוסיה הטרוגנית, אשר הגיעה אליה ממקומות שונים עם שפות שונות ולכן לא בהכרח שרפורמה שהתאימה לפינלנד תתאים גם למערכת החינוך במדינת ישראל.
אני נוטה להסכים עם גישה זו אך יחד עם זאת חושבת כי אין להתעלם מההצלחה שנחלו הפינים ושיש לבחון מוטיבים ברפורמה זו המתאימים גם למערכת החינוך במדינת ישראל למרות השונות.
נקודה נוספת שהוזכרה בכתבה הינה שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שמערכת החינוך שלה תדרדר עוד יותר ממצבה החמור בו היא מצויה כיום וזאת מאחר והאיכות היא "המחזיקה את ישראל בחיים" והיא עצם הקיום שלה. המשך קיומה של המדינה תלוי באיכותה.
הבעיות המרכזיות מהן סובלת מערכת החינוך ושעליהן הצביעו המנהלים שהתראיינו לכתבה הינן:
1. מעמדו הקשה של המורה במדינת ישראל ומצב נתון בו מוקצים משאבים ותקציבים גדולים יותר לביטחון מאשר לחינוך.
2. בינוניות של מערכת החינוך, המתבטאת בכך שכח האדם המגיע למערכת לא בהכרח מתאים לעסוק בהוראה וזאת בשל השכר הנמוך המוצע למורים, הכשרת מורים ותוכניות לימודים בינוניות. אין מענה לחלשים או למצטיינים.
3. תדירות גבוהה של חילופי שרים בעלי אג'נדות שונות הנוגעות לחינוך – מצב המונע אג'נדה חינוכית ארוכת טווח.
4. הרפורמות המוצעות אמורות לכלול בתוכן את המערכת כולה ולא רק את המורים והתלמידים.
5. מתבצעת מדידה לא יעילה של הישגים. לדוגמא: בחינות בגרות מיושנות המבוססות על זכירה ושינון ושאינן מותירות ערך מוסף אמיתי לתלמידים.
6. חינוך איכותי צריך להתחיל בגיל הרך (החל מגיל 3) וזו דווקא התקופה המוזנחת ביותר במערכת החינוך במדינת ישראל.
יצוין כי אחד המנהלים טען שאמנם יש מה לשפר במערכת החינוך, אך יחד עם זאת קיים נוער איכותי, משכיל ואכפתי ובסך הכל נעשית עבודה טובה במערכת החינוך ושכל דור מקטר על הנוער שלו.
לדעתי אכן קיים נוער איכותי ואולי אין לו מספיק ניראות, אך לא מדובר בקיטורים על הנוער אלא יש בעיה אמיתית במערכת החינוך שלא ניתן להתעלם ממנה ויש ממש בכל אחת מששת הנקודות שהוזכרו לעיל באשר לבעיות האמיתיות של מערכת החינוך וחייבים לתת עליהן את הדעת.
נושא נוסף שעלה בכתבה נקשר להקמת בתי ספר פרטיים במדינת ישראל לפיו מחד מנהל הגורס כי החינוך הוא יעד לאומי ושתלמידי ישראל זקוקים ליותר ועל מערכת החינוך הציבורית לדאוג להם ואם אינה עושה זאת כראוי, עליהם לקבל זאת ממקומות אחרים ולכן מוקמים בתי ספר פרטיים. מאידך, קיימת טענה לפיה הקמת בתי ספר פרטיים מחלישה את החברה ופוגעת בחינוך הציבורי.
ריבוי סמכויות וסתירה ביניהן וכן בירוקרטיה סבוכה ומסורבלת הינם חלק מהקשיים איתם מתמודדים מנהלי בתי ספר במדינת ישראל – דבר המקשה עליהם לבצע את עבודתם ולהוביל לשיפור ושינוי. בעניין זה אני חושבת כי כדי להוביל לשיפור ושינוי יש לתת למנהלי בתי הספר אוטונומיה לניהול עצמי הן מבחינה תקציבית והן מבחינה פדגוגית. יש לתת להם את הכלים הניהוליים הנכונים וכן הכשרה מתאימה.
למרות כל הקשיים מהן סובלת מערכת החינוך, כשקראתי את הכתבה חשתי כי כל המנהלים שהתראיינו בה הדגישו את הצד הערכי שבחינוך ואת האחריות הרבה המוטלת על המורה בתפקיד ההוראה. כמו כן הדגישו את הבחירה של המורים במקצוע זה למרות התגמול הנמוך לו הם זוכים וזאת מאחר והם רואים בתפקידם שליחות מתוך מטרה לתרום ולהשפיע.