ידע- הדרך שלך להצליח
זהו פוסט אחרון המסכם את תקופת הכתיבה שלי בבלוג הנוכחי במסגרת לימודי לתואר MA במגמת תקשוב ולמידה בחינוך, במכללה ללימודים אקדמיים שבאור יהודה.
כשאני מסתכלת לאחור על תחילת התהליך, מהמקום בו אני נמצאת היום - סיום תהליך הכתיבה והלמידה – אני חושבת שהדברים אותם כתבתי בפוסט הראשון התעצמו באשר לאחריות, לשיתופיות ולביקורת העצמית שיש בעצם הכתיבה בבלוג. בנוסף, הבנתי את החשיבות שיש בשימוש בכלי טכנולוגי חדש בלמידה ובהערכתו נכונה, רק ממקום של ידע. ידע, המתגבש רק לאחר ההתנסות בכלי הטכנולוגי ולאחר בחינת המטרות, היעדים והיתרונות שיש בו לצרכים ייחודיים.
כיום אני בטוחה שאני מצוידת ב"ארגז כלים" מלא בתובנות, שבעזרתו אני יכולה לנסות ולהוביל שינוי בתפקידי המקצועי באמצעות נימוקים משכנעים. אציין כי הצעתי לשלב בעשייה החינוכית במסגרת עבודתי בלוג למידה, המתאים לצרכים הספציפיים אותם אנו מעוניינים לקדם. ההצעה נבחנת במלוא הרצינות. זהו לדעתי הערך המוסף הגדול ביותר שיכולתי לקבל מכל תהליך הלמידה.
יצוין כי בחירת הנושאים לכתיבה הובילו אותי לחקור ולבדוק ולהעשיר את הידע שלי בתחום בו בחרתי לכתוב ותוך כדי התהליך, הכתיבה זרמה יותר בטבעיות. כמו כן לפומביות התוכן הנכתב הייתה משמעות.
ההערכה המעצבת שניתנה במהלך העשייה היוותה מבחינתי משוב בונה וחשוב להמשך.
לבסוף, מודה לעמיתי המלווה נדב, אשר גם אם לא תמיד הגבנו הדדית לרשומות האחד של השני, התוכן הנכתב בהן קיבל ביטוי נרחב בשיחותינו הרבות. נהניתי לקרוא את הכתוב בפוסטים שלך. העשרת אותי מידיעותיך ותמיד העלית נקודות נוספות למחשבה.
תודה נוספת למנחה ד"ר גילה קורץ על האוזן הקשבת תמיד, ההדרכה, התמיכה והליווי המקצועי לאורך כל הדרך.
יום שלישי, 18 בינואר 2011
על קיר הפייסבוק
ילד שהתאבד כי הציקו לו בפייסבוק, ילדה שכותבים על הקיר בפייסבוק שהיא שמנה "סתם", ילד לא כל כך מקובל מהשכבה שאפשר להציק לו באמצעות הפייסבוק, מתקפות ממוקדות בפייסבוק כנגד מורים – כל אלו ועוד הינן חלק מהאלימות המובעת בפייסבוק ואסור לעצום עיניים לנוכח מימדי התופעה, אשר נחשפנו אליה באמצעות כלי התקשורת בשבועות האחרונים ביתר שאת.
בני הנוער נהנים מכוח ונראות חדשים שהיא חרב פיפיות עבורם, שכן הם לא לגמרי מודעים למשמעויות של הכח הזה ושל השפעתו על חייהם.
העובדה שילדים מיומנים בעולם המדיה לא מצביעה על כך שהם מספיק בוגרים על מנת להכיל ולהתמודד עם ההשלכות הנובעות מכך. הם לא מבינים את יכולת הפגיעה של הכלי בו הם משתמשים.
בנוסף, העובדה שגם רוב המבוגרים לא מכירים את הכלי יש בה סכנה כפולה. כך לדוגמא: קבוצות על מורים או בתי ספר בפייסבוק מראים כי נתחים רבים ממערכת החינוך מושמצים, מאוימים, חשופים ובעיקר אינם מודעים לתופעה. תלמידים רבים רואים בפייסבוק דרך יעילה להביע אי שביעות רצון מהלימודים ומגורמי הסמכות בבית הספר וזאת באמצעות התבטאויות קשות וחמורות נגד מורים הכוללות קללות והשמצות.
אמנם אנו עדים לאלימות גם במקרים בהם הורים היו חברים של ילדיהם בפייסבוק. על אף זאת, על ההורים להיות חלק מהרשתות החברתיות, מאחר וזו הדרך היחידה שלהם להבין מה קורה עם ילדיהם.
בקרב הנוער למיידיות יש השלכה עצומה והצורך להיות פופולארי ולדעת מה קורה מאד קריטי עבורם. כמו כן אם בעבר הסכסוך היה אישי בין שני נערים, הרי שכיום, בעידן הרשתות החברתיות, מדובר על סכסוך בין קבוצות.
ילדים מזהים סיטואציות בהן ניתן למתוח את החבל וכשאין לכך מעצור וגבול הם ממשיכים בכך. רמת הפיקוח של המורים ורשויות החוק מאד מוגבלת בנושא זה והמציאות המשפטית צריכה להתמודד בצורה שונה עם המשמעות של ביטויי האלימות ברשת.
קיימת הקצנה של תופעות מה שגורם לנוער להיות יותר תובעני ולקבל מושגים מועטים על מהות החיים ועל מה חשוב באמת ומה פחות. מתבגרים שאין להם מושג מהי חברות אמיתית ימשיכו לחפש אנשים זרים שיהיו חברים שלהם בפייסבוק. חסרה להם ההבנה שחבר אמיתי אינו בהכרח זה העושה לייק על כל מה שנכתב בפייסבוק.
כיום לא קל להתנהל בעולם כילד, מאחר וקשה לו להתמודד עם כישלונות ואכזבות. מחקרים מראים שמתבגרים יכולים להיות במצוקה עצומה ואף אחד לא יודע על כך.
יחד עם זאת, יצויין כי לפייסבוק יש יתרונות לפיהם ניתן לדעת יותר מהר על מצוקה, שכן נערים מתבגרים לא מספרים על מצוקותיהם להורים. יש לחנך את הנוער לכך שאם רואים מצוקה בפייסבוק שידווחו על כך ואז הפייסבוק ישמש כאמצעי שדרכו ניתן למנוע מצוקה.
מחקר הבודק את יכולת הפיקוח של הורים על פעילות הילדים שלהם בפייסבוק מראה כי כ-75% מההורים לא יודעים אם הילד שלהם הטריד או פגע במישהו באמצעות הפייסבוק. בנוסף נמצא כי כ-90% סבורים כי הורים אינם מונעים מילדיהם לפתוח חשבון בפייסבוק לפני הגיל המינימלי המוגדר לכך - אסור לפתוח חשבון בפייסבוק מתחת לגיל 13 אך יש הרבה ילדים שהם מתחת לגיל המותר ובכל זאת פתחו חשבון בפייסבוק וזאת בידיעת הוריהם – איזה דוגמא משמשים ההורים במקרה זה...?
לפי תפיסתי תפקיד ההורים לפקח על שעות הפנאי של ילדיהם. לא ניתן תמיד להטיח את ההאשמות בממסד. ילדים זקוקים להורים נגישים ומתפקדים ולא להורים בשלט רחוק. על ההורים להיות פעילים ולהתוות לילדיהם עקרונות שילוו אותם בהתמודדות עם מצבים שונים שבהם יתקלו בחייהם כולל באלו המקוונים.
הורים שאינם עקביים בהצבת גבולות ושאינם סמכותיים דיים, בטח ובטח שלא יוכלו לשלוט על הנעשה בפייסבוק.
הרשתות החברתיות, המשחקים האלימים והעדר הסמכות ההורית הפכו את הנוער לכזה שקל לו להתעלל, להטריד ולפגוע באחרים.
בפייסבוק הגבולות המוסריים מאד לא ברורים, אך כשמעמידם את חופש הביטוי מול פגיעה בפרט, חופש הביטוי חייב להיות כפוף לקודים ולעקרונות ברורים.
בני הנוער נהנים מכוח ונראות חדשים שהיא חרב פיפיות עבורם, שכן הם לא לגמרי מודעים למשמעויות של הכח הזה ושל השפעתו על חייהם.
העובדה שילדים מיומנים בעולם המדיה לא מצביעה על כך שהם מספיק בוגרים על מנת להכיל ולהתמודד עם ההשלכות הנובעות מכך. הם לא מבינים את יכולת הפגיעה של הכלי בו הם משתמשים.
בנוסף, העובדה שגם רוב המבוגרים לא מכירים את הכלי יש בה סכנה כפולה. כך לדוגמא: קבוצות על מורים או בתי ספר בפייסבוק מראים כי נתחים רבים ממערכת החינוך מושמצים, מאוימים, חשופים ובעיקר אינם מודעים לתופעה. תלמידים רבים רואים בפייסבוק דרך יעילה להביע אי שביעות רצון מהלימודים ומגורמי הסמכות בבית הספר וזאת באמצעות התבטאויות קשות וחמורות נגד מורים הכוללות קללות והשמצות.
אמנם אנו עדים לאלימות גם במקרים בהם הורים היו חברים של ילדיהם בפייסבוק. על אף זאת, על ההורים להיות חלק מהרשתות החברתיות, מאחר וזו הדרך היחידה שלהם להבין מה קורה עם ילדיהם.
בקרב הנוער למיידיות יש השלכה עצומה והצורך להיות פופולארי ולדעת מה קורה מאד קריטי עבורם. כמו כן אם בעבר הסכסוך היה אישי בין שני נערים, הרי שכיום, בעידן הרשתות החברתיות, מדובר על סכסוך בין קבוצות.
ילדים מזהים סיטואציות בהן ניתן למתוח את החבל וכשאין לכך מעצור וגבול הם ממשיכים בכך. רמת הפיקוח של המורים ורשויות החוק מאד מוגבלת בנושא זה והמציאות המשפטית צריכה להתמודד בצורה שונה עם המשמעות של ביטויי האלימות ברשת.
קיימת הקצנה של תופעות מה שגורם לנוער להיות יותר תובעני ולקבל מושגים מועטים על מהות החיים ועל מה חשוב באמת ומה פחות. מתבגרים שאין להם מושג מהי חברות אמיתית ימשיכו לחפש אנשים זרים שיהיו חברים שלהם בפייסבוק. חסרה להם ההבנה שחבר אמיתי אינו בהכרח זה העושה לייק על כל מה שנכתב בפייסבוק.
כיום לא קל להתנהל בעולם כילד, מאחר וקשה לו להתמודד עם כישלונות ואכזבות. מחקרים מראים שמתבגרים יכולים להיות במצוקה עצומה ואף אחד לא יודע על כך.
יחד עם זאת, יצויין כי לפייסבוק יש יתרונות לפיהם ניתן לדעת יותר מהר על מצוקה, שכן נערים מתבגרים לא מספרים על מצוקותיהם להורים. יש לחנך את הנוער לכך שאם רואים מצוקה בפייסבוק שידווחו על כך ואז הפייסבוק ישמש כאמצעי שדרכו ניתן למנוע מצוקה.
מחקר הבודק את יכולת הפיקוח של הורים על פעילות הילדים שלהם בפייסבוק מראה כי כ-75% מההורים לא יודעים אם הילד שלהם הטריד או פגע במישהו באמצעות הפייסבוק. בנוסף נמצא כי כ-90% סבורים כי הורים אינם מונעים מילדיהם לפתוח חשבון בפייסבוק לפני הגיל המינימלי המוגדר לכך - אסור לפתוח חשבון בפייסבוק מתחת לגיל 13 אך יש הרבה ילדים שהם מתחת לגיל המותר ובכל זאת פתחו חשבון בפייסבוק וזאת בידיעת הוריהם – איזה דוגמא משמשים ההורים במקרה זה...?
לפי תפיסתי תפקיד ההורים לפקח על שעות הפנאי של ילדיהם. לא ניתן תמיד להטיח את ההאשמות בממסד. ילדים זקוקים להורים נגישים ומתפקדים ולא להורים בשלט רחוק. על ההורים להיות פעילים ולהתוות לילדיהם עקרונות שילוו אותם בהתמודדות עם מצבים שונים שבהם יתקלו בחייהם כולל באלו המקוונים.
הורים שאינם עקביים בהצבת גבולות ושאינם סמכותיים דיים, בטח ובטח שלא יוכלו לשלוט על הנעשה בפייסבוק.
הרשתות החברתיות, המשחקים האלימים והעדר הסמכות ההורית הפכו את הנוער לכזה שקל לו להתעלל, להטריד ולפגוע באחרים.
בפייסבוק הגבולות המוסריים מאד לא ברורים, אך כשמעמידם את חופש הביטוי מול פגיעה בפרט, חופש הביטוי חייב להיות כפוף לקודים ולעקרונות ברורים.
יום שלישי, 11 בינואר 2011
עומס דיגיטלי
מספר אתרים פתוחים בדפדפן, פלאפון בכיס ובו רינגטון חדש, הודעות SMS, פייסבוק, ציוצים בטוויטר, לינק המתקבל במייל לסרטון נחמד ביו-טיוב, מיילים נוספים שיש להשיב להם – כך נראה יום ממוצע מתחילתו ועד סופו בעידן הדיגיטלי רווי הטכנולוגיה אצל חלקנו.
העולם הדיגיטלי תפח למימדים עצומים מה שיוצר עומס טכנולוגי, שאינו מותיר מקום לפסק זמן. כך נוצרת התמכרות טכנולוגית ורצון תמידי לדעת מה קורה בכל רגע נתון ומה התחדש, להגיב, לעשות ולהיות כל הזמן ב"תנועה".
שימוש מרובה מידי גורם להתמכרות. התמכרות זו הינה ככל התמכרות ויש להיגמל ממנה. אמנם הגמילה במקרה זה לא צריכה להיות מלאה, שכן לא כדאי להתנתק מהעולם הדיגיטלי לגמרי ולכן יש לבלום ולצמצם אותה.
הצורך הבלתי פוסק בגירויים, במתן מענה לפניות רבות, המגיעות אלינו באמצעות העולם הדיגיטלי, הידיעה שניתן להשיג אותנו בכל עת ובכל מקום – כל אלו בוודאי משפיעים על המח שלנו. הגירויים האינטרנטיים הבלתי פוסקים יכולים להתחלף בגירויים ממשיים מהעולם האמיתי ולא המקוון.
אצל אנשים בעלי אורח חיים מסוג שתואר לעיל משתחררים אנדורפינים המביעים תגמול חיובי לפעולה שהמוח מזהה כטובה. עד שמזוהה הגזמה מצידם, בכל הקשור לשימוש בכלים מקוונים, נוצר מצב בו הם כבר מכורים לקליקים.
יכולותיהם של הטכנולוגיות השונות יצרו מצב בו יש צפייה למענה מיידי – מה שלא פוסח על מערכת החינוך ביחסים שבין מורים לתלמידים. לדעתי, על המורה לקבל החלטות בנושא זה ולקבוע כללים ברורים – שיהוו קוד התנהגות באשר להתנהלות הנכונה, היעילה והרצויה באמצעים המקוונים העומדים לרשותנו.
יצוין כי זהו נושא חדש המצריך התייחסות ייחודית האופיינית לעידן הדיגיטלי ושלא היה קיים קודם לכן. זאת מאחר ובעבר לא היו כל כך הרבה דרכי תקשורת ולכן הכללים והשיח היו ברורים ופשוטים יותר. כמו כן לא היה צורך להתמודד עם טכנולוגיות הצצות חדשות לבקרים והמעמידות אותנו בפני מצבים ותנאם חדשים שיש לתת עליהם את הדעת.
לפי ראייתי, כדי לא ללכת לאיבוד בעולם המקוון על כל אחד להתמקד במה שחשוב ומועיל לו באופן שהכלים הטכנולוגיים יעמדו לשרותו ולא שהאדם יהיה משועבד להם.
העולם הדיגיטלי תפח למימדים עצומים מה שיוצר עומס טכנולוגי, שאינו מותיר מקום לפסק זמן. כך נוצרת התמכרות טכנולוגית ורצון תמידי לדעת מה קורה בכל רגע נתון ומה התחדש, להגיב, לעשות ולהיות כל הזמן ב"תנועה".
שימוש מרובה מידי גורם להתמכרות. התמכרות זו הינה ככל התמכרות ויש להיגמל ממנה. אמנם הגמילה במקרה זה לא צריכה להיות מלאה, שכן לא כדאי להתנתק מהעולם הדיגיטלי לגמרי ולכן יש לבלום ולצמצם אותה.
הצורך הבלתי פוסק בגירויים, במתן מענה לפניות רבות, המגיעות אלינו באמצעות העולם הדיגיטלי, הידיעה שניתן להשיג אותנו בכל עת ובכל מקום – כל אלו בוודאי משפיעים על המח שלנו. הגירויים האינטרנטיים הבלתי פוסקים יכולים להתחלף בגירויים ממשיים מהעולם האמיתי ולא המקוון.
אצל אנשים בעלי אורח חיים מסוג שתואר לעיל משתחררים אנדורפינים המביעים תגמול חיובי לפעולה שהמוח מזהה כטובה. עד שמזוהה הגזמה מצידם, בכל הקשור לשימוש בכלים מקוונים, נוצר מצב בו הם כבר מכורים לקליקים.
יכולותיהם של הטכנולוגיות השונות יצרו מצב בו יש צפייה למענה מיידי – מה שלא פוסח על מערכת החינוך ביחסים שבין מורים לתלמידים. לדעתי, על המורה לקבל החלטות בנושא זה ולקבוע כללים ברורים – שיהוו קוד התנהגות באשר להתנהלות הנכונה, היעילה והרצויה באמצעים המקוונים העומדים לרשותנו.
יצוין כי זהו נושא חדש המצריך התייחסות ייחודית האופיינית לעידן הדיגיטלי ושלא היה קיים קודם לכן. זאת מאחר ובעבר לא היו כל כך הרבה דרכי תקשורת ולכן הכללים והשיח היו ברורים ופשוטים יותר. כמו כן לא היה צורך להתמודד עם טכנולוגיות הצצות חדשות לבקרים והמעמידות אותנו בפני מצבים ותנאם חדשים שיש לתת עליהם את הדעת.
לפי ראייתי, כדי לא ללכת לאיבוד בעולם המקוון על כל אחד להתמקד במה שחשוב ומועיל לו באופן שהכלים הטכנולוגיים יעמדו לשרותו ולא שהאדם יהיה משועבד להם.
יום שלישי, 4 בינואר 2011
המחשב האנושי
בכתבה שהתפרסמה ב-ynet ב-20.12.10 מאת פרופ' יקיר שושני תחת הכותרת: "בין תודעה מלאכותית לנשמה" – נבחנות השאלות הבאות:
1. האם יתכן שאי פעם ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואליים לאלו של האדם?
2. האם אנחנו בעצמנו מכונה או שמא יש בנו יותר ?
להלן הקישור לכתבה: בין תודעה מלאכותית לנשמה
המשתייכים לאסכולה הפילוסופית-מדעית, המכונה "הפיזיקליזם של התודעה" והטוענת כי ניתן להעמיד את ההכרה האנושית על בסיס פיסקלי חישובי, גורסים כי התשובות לשאלות הנ"ל הן חיוביות. הם מציינים שלושה צידוקים לגרסתם:
1. ממצאים בחקר המח, המעידים על מתאם המראה שמקור הפעילות הקוגניטיבית הוא בפעילות פיזיקלית המתרחשת באותו איזור במח.
2. הבינה המלאכותית – לפיה המחשבים מסגולים לבצע מיליארדי פעולות חישוב בשנייה ואפילו אמורים להשתכלל בעתיד.
3. האמונה ברציונאליות - לפיה אין בהכרה מרכיב מיסטי או מרכיב שאינו רציונאלי ולכן התודעה יכולה להסתמך רק על הפיזיקה, הנותנת פשר ברור שיכול להיבחן באמצעות ניסוי, תצפית או מודל חישובי מסוים.
מנגד עומדים המבקרים את שלוש הצידוקים של הפיזיקליזם וטוענים:
1. מתוך מתאם בין שתי תופעות לא ניתן להסיק שאפשר להעמיד תופעה אחת על תופעה שנייה. לדוגמא: עין תקינה אינה בהכרח תנאי לראיה. תהליכים פיסיקליים במח הכרחיים לקיום ההכרה אך אינם מספיקים להסברתה.
2. לגבי הבינה המלאכותית – למרות היכולות הרבות של המחשב הן מצליחות לבצע מעט מן הכישורים התבוניים, התחושתיים והרגשיים של האדם. בני האדם ייחודיים במגוון של רגשות ותחושות ורצון חופשי שמדעי המח טרם הצליחו להסבירם באמצעות מודל פיזיקלי-חישובי. רגשות כמו אהבה, קנאה לא באים לידי ביטוי במחשב ואפילו אם המחשב יכול לבצע חלק מכישורים תודעתיים לא בהכרח שביכולתו לחקות את כולם.
3. באשר לרציונליזציה – רב האירועים אותם חווים בני האדם ובכללם רגשות, תחושות, פחדים ורצונות לא ניתנים לתרגום של מודל רציונאלי/חישובי/פיסיקלי. גם המדע עצמו לא מתפתח תמיד באופן רציונאלי.
אני נוטה להסכים דווקא עם המתנגדים לכך שבעתיד ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואלים לאלו של האדם ובטיעוניהם כנגד יש ממש.
בעיני באדם יש הרבה יותר ממחשב, שכן המחשב מבין אותות אך חסרות לו פרשנות וסמנטיקה. בנוסף החיים מזמנים לנו מצבים מורכבים ביותר שספק אם המחשב טרם יכול לאתר להתמודד ולפתור אותם.
אמנם יש התקדמות רבה באשר להתפתחות ביכולות של המחשב ואכן יש יכולת חשיבתית מסוימת למחשב. אך עדיין לא ניתן לומר שהיא שווה לזו של האדם ובודאי לא כוללת בתוכה רגשות, תחושות ומאוויים, הקיימים אצל האדם ורצוי שיישארו אצלו.
מטרת המחשב לשמש כמכונה המסייעת לאדם ולא להחליפו.
1. האם יתכן שאי פעם ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואליים לאלו של האדם?
2. האם אנחנו בעצמנו מכונה או שמא יש בנו יותר ?
להלן הקישור לכתבה: בין תודעה מלאכותית לנשמה
המשתייכים לאסכולה הפילוסופית-מדעית, המכונה "הפיזיקליזם של התודעה" והטוענת כי ניתן להעמיד את ההכרה האנושית על בסיס פיסקלי חישובי, גורסים כי התשובות לשאלות הנ"ל הן חיוביות. הם מציינים שלושה צידוקים לגרסתם:
1. ממצאים בחקר המח, המעידים על מתאם המראה שמקור הפעילות הקוגניטיבית הוא בפעילות פיזיקלית המתרחשת באותו איזור במח.
2. הבינה המלאכותית – לפיה המחשבים מסגולים לבצע מיליארדי פעולות חישוב בשנייה ואפילו אמורים להשתכלל בעתיד.
3. האמונה ברציונאליות - לפיה אין בהכרה מרכיב מיסטי או מרכיב שאינו רציונאלי ולכן התודעה יכולה להסתמך רק על הפיזיקה, הנותנת פשר ברור שיכול להיבחן באמצעות ניסוי, תצפית או מודל חישובי מסוים.
מנגד עומדים המבקרים את שלוש הצידוקים של הפיזיקליזם וטוענים:
1. מתוך מתאם בין שתי תופעות לא ניתן להסיק שאפשר להעמיד תופעה אחת על תופעה שנייה. לדוגמא: עין תקינה אינה בהכרח תנאי לראיה. תהליכים פיסיקליים במח הכרחיים לקיום ההכרה אך אינם מספיקים להסברתה.
2. לגבי הבינה המלאכותית – למרות היכולות הרבות של המחשב הן מצליחות לבצע מעט מן הכישורים התבוניים, התחושתיים והרגשיים של האדם. בני האדם ייחודיים במגוון של רגשות ותחושות ורצון חופשי שמדעי המח טרם הצליחו להסבירם באמצעות מודל פיזיקלי-חישובי. רגשות כמו אהבה, קנאה לא באים לידי ביטוי במחשב ואפילו אם המחשב יכול לבצע חלק מכישורים תודעתיים לא בהכרח שביכולתו לחקות את כולם.
3. באשר לרציונליזציה – רב האירועים אותם חווים בני האדם ובכללם רגשות, תחושות, פחדים ורצונות לא ניתנים לתרגום של מודל רציונאלי/חישובי/פיסיקלי. גם המדע עצמו לא מתפתח תמיד באופן רציונאלי.
אני נוטה להסכים דווקא עם המתנגדים לכך שבעתיד ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואלים לאלו של האדם ובטיעוניהם כנגד יש ממש.
בעיני באדם יש הרבה יותר ממחשב, שכן המחשב מבין אותות אך חסרות לו פרשנות וסמנטיקה. בנוסף החיים מזמנים לנו מצבים מורכבים ביותר שספק אם המחשב טרם יכול לאתר להתמודד ולפתור אותם.
אמנם יש התקדמות רבה באשר להתפתחות ביכולות של המחשב ואכן יש יכולת חשיבתית מסוימת למחשב. אך עדיין לא ניתן לומר שהיא שווה לזו של האדם ובודאי לא כוללת בתוכה רגשות, תחושות ומאוויים, הקיימים אצל האדם ורצוי שיישארו אצלו.
מטרת המחשב לשמש כמכונה המסייעת לאדם ולא להחליפו.
יום שלישי, 21 בדצמבר 2010
הצטרפות מדינת ישראל ל-OECD - משמעויות לגבי מערכת החינוך
ב-10.5.10 הצטרפה ישראל באופן רשמי לארגון ה-OECD, לאחר אישור שנתנו המדינות החברות בו. ארגון ה-OECD הינו ה"ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי", שנוסד ב-1961 ומקום מושבו בפריז. ב-OECD חברות 31 מדינות מפותחות, רובן ממערב אירופה וצפון אמריקה. עיקר עניינו של הארגון הוא הפצת רעיונות הכלכלה הליברלית, פתיחת שוק ההון למשקיעים זרים ועידוד הסחר הבינלאומי. מתנגדי הארגון טוענים שהוא מקדם את הגלובליזציה ומסייע למדינות המפותחות להתעשר על חשבון המדינות המתפתחות.
בנוסף לנושא הכלכלי, נושא החינוך, הינו נושא מרכזי נוסף בו עוסק ארגון ה-OECD.
מדינת ישראל רצתה להצטרף לארגון מאמצע שנות ה-90. על מנת להתקבל ל-OECD יש צורך לעמוד בקריטריונים, אותם קבע הארגון ולעמוד בהצלחה במבחנים בינ"ל. במסגרת ההצטרפות לארגון חתמה מדינת ישראל על מסמך שבו היא מתחייבת להשלים חוסרים שיש לה מול הסטנדרטים של ה-OECD וביניהם גם חוסרים בתחום החינוך.
תוצאות מבחני פיז"ה 2009 (מבחנים בינ"ל הבודקים את הישגי התלמידים במקצועות שונים) מעידים על כך שממוצע התלמידים הישראלים היה נמוך מממוצע מדינות ה-OECD בכל המקצועות, מספר התלמידים המצטיינים היה נמוך יותר מהממוצע ומספר התלמידים שנחלו כישלון היה גבוה מרב מדינות ה- OECD. הממצאים מעידים על כך שבמערכת החינוך הישראלית קיימים פערים כלכליים, הבאים לידי ביטוי בהישגי התלמידים.
אצטט בעניין זה מדבריו של פרופ' חיים אדלר, חתן פרס ישראל לחינוך, "הפערים שקיימים מאז קום המדינה, בעיקר בציבור הערבי, הם הבעיה הכי גדולה שלנו. כל עוד הם ימשיכו להתקיים – גם הפערים בחינוך ימשיכו. עושים כיום מאמצים גדולים בחינוך ורואים שיפור קטן, אבל הוא רק בשולי השוליים, את המעמד הבלתי מכובד שלנו אפשר להקטין ולשפר, בעיקר אם נפעל לצמצום הפערים הכלכליים".
בנושא זה, לדעתי, יש לפעול כדי לצמצם את הפער או יותר נכון לנסות לבטל את הקשר ההדוק כל-כך בין חינוך למצב סוציו-אקונומי באמצעות מתן הזדמנות שווה בחינוך ובכך להפריד בין הישגים לבין מצב כלכלי.
חשוב לציין גם כי בנוסף לפערים הכלכליים, מדינת ישראל הינה מדינה הטרוגנית והאוכלוסייה בה מורכבת מגלי העלייה שהגיעו אליה ממקומות שונים בעולם. יחד עם זאת, מדינות כמו קנדה וניו-זילנד בהן כ-20% מהתלמידים הם מהגרים התברגו בראש הדירוג במבחנים הבינלאומיים. יתרה מכך חלק מהעולים שהגיעו ארצה היו בעלי השכלה שנרכשה בארצות מוצאם – תרומה שהולכת ופוחתת עם הזמן.
ה-OECD בודק באמצעות הבחינות הבינלאומיות מרחבים נוספים הנוגעים להיבטים של חינוך ותרבות כגון: מדד של משאבים חינוכיים, מדד משאבי התלמיד (מחשב, ספרים, פינות עבודה, שולחן כתיבה וכד'), השקעה ממוצעת בתלמיד, גודל הכיתה, מספר מורים באזורי מצוקה בפרט, שכר מורים, מספר שעות הוראה שנתיות למורה.
מדינת ישראל הצטרפה ל-OECD מתוך הבנה של הגלובליזציה ומתוך רצון להיות חברה בארגון המדינות המתקדמות בעולם. אחת המשמעויות של להיות חלק מהמדינות המתקדמות, הינה קבלת המבחנים הבינלאומיים ומחויבות להישגים ולעמידה בסטנדרטים בינלאומיים. לא ניתן מצד אחד לרצות להיות שייכים לארגון של מדינות מתקדמות ומצד שני לנסות ולהתנער ולקטר על מה שנדרש מכך.
בעיני, הצטרפות מדינת ישראל לארגון ה-OECD אינו מהווה רק יוקרה באשר להיותה חלק מהמדינות המתקדמות בעולם, אלא מהווה גם ביקורת בינלאומית שלה נתונה מדינת ישראל.
מדינת ישראל צריכה לקבל את מעורבותו של ארגון ה-OECD בתחום החינוך מצד אחד כמבחן ומצד שני כהזדמנות לקדם רפורמות מבורכות במערכת החינוך שלה.
משרד החינוך משתמש בתוצאות מערכת ההערכה של ה- OECDבתחומים מסוימים על מנת ליצור מנוף מול המערכות הישראליות והאוצר במטרה להביא לשיפור בחינוך.
מדינת ישראל התברכה ב-20 השנים האחרונות בהישגים משמעותיים בתחום ההיי-טק, אך הידרדרות התוצאות של מערכת החינוך במבחנים הבינלאומיים של ה-OECD עלולה לאיים על המשך התפתחותה בשנים הבאות.
בפני משרד החינוך עומד אתגר מורכב באשר לשמירה של צביונה של מדינת ישראל כחברה משכילה.
בנוסף לנושא הכלכלי, נושא החינוך, הינו נושא מרכזי נוסף בו עוסק ארגון ה-OECD.
מדינת ישראל רצתה להצטרף לארגון מאמצע שנות ה-90. על מנת להתקבל ל-OECD יש צורך לעמוד בקריטריונים, אותם קבע הארגון ולעמוד בהצלחה במבחנים בינ"ל. במסגרת ההצטרפות לארגון חתמה מדינת ישראל על מסמך שבו היא מתחייבת להשלים חוסרים שיש לה מול הסטנדרטים של ה-OECD וביניהם גם חוסרים בתחום החינוך.
תוצאות מבחני פיז"ה 2009 (מבחנים בינ"ל הבודקים את הישגי התלמידים במקצועות שונים) מעידים על כך שממוצע התלמידים הישראלים היה נמוך מממוצע מדינות ה-OECD בכל המקצועות, מספר התלמידים המצטיינים היה נמוך יותר מהממוצע ומספר התלמידים שנחלו כישלון היה גבוה מרב מדינות ה- OECD. הממצאים מעידים על כך שבמערכת החינוך הישראלית קיימים פערים כלכליים, הבאים לידי ביטוי בהישגי התלמידים.
אצטט בעניין זה מדבריו של פרופ' חיים אדלר, חתן פרס ישראל לחינוך, "הפערים שקיימים מאז קום המדינה, בעיקר בציבור הערבי, הם הבעיה הכי גדולה שלנו. כל עוד הם ימשיכו להתקיים – גם הפערים בחינוך ימשיכו. עושים כיום מאמצים גדולים בחינוך ורואים שיפור קטן, אבל הוא רק בשולי השוליים, את המעמד הבלתי מכובד שלנו אפשר להקטין ולשפר, בעיקר אם נפעל לצמצום הפערים הכלכליים".
בנושא זה, לדעתי, יש לפעול כדי לצמצם את הפער או יותר נכון לנסות לבטל את הקשר ההדוק כל-כך בין חינוך למצב סוציו-אקונומי באמצעות מתן הזדמנות שווה בחינוך ובכך להפריד בין הישגים לבין מצב כלכלי.
חשוב לציין גם כי בנוסף לפערים הכלכליים, מדינת ישראל הינה מדינה הטרוגנית והאוכלוסייה בה מורכבת מגלי העלייה שהגיעו אליה ממקומות שונים בעולם. יחד עם זאת, מדינות כמו קנדה וניו-זילנד בהן כ-20% מהתלמידים הם מהגרים התברגו בראש הדירוג במבחנים הבינלאומיים. יתרה מכך חלק מהעולים שהגיעו ארצה היו בעלי השכלה שנרכשה בארצות מוצאם – תרומה שהולכת ופוחתת עם הזמן.
ה-OECD בודק באמצעות הבחינות הבינלאומיות מרחבים נוספים הנוגעים להיבטים של חינוך ותרבות כגון: מדד של משאבים חינוכיים, מדד משאבי התלמיד (מחשב, ספרים, פינות עבודה, שולחן כתיבה וכד'), השקעה ממוצעת בתלמיד, גודל הכיתה, מספר מורים באזורי מצוקה בפרט, שכר מורים, מספר שעות הוראה שנתיות למורה.
מדינת ישראל הצטרפה ל-OECD מתוך הבנה של הגלובליזציה ומתוך רצון להיות חברה בארגון המדינות המתקדמות בעולם. אחת המשמעויות של להיות חלק מהמדינות המתקדמות, הינה קבלת המבחנים הבינלאומיים ומחויבות להישגים ולעמידה בסטנדרטים בינלאומיים. לא ניתן מצד אחד לרצות להיות שייכים לארגון של מדינות מתקדמות ומצד שני לנסות ולהתנער ולקטר על מה שנדרש מכך.
בעיני, הצטרפות מדינת ישראל לארגון ה-OECD אינו מהווה רק יוקרה באשר להיותה חלק מהמדינות המתקדמות בעולם, אלא מהווה גם ביקורת בינלאומית שלה נתונה מדינת ישראל.
מדינת ישראל צריכה לקבל את מעורבותו של ארגון ה-OECD בתחום החינוך מצד אחד כמבחן ומצד שני כהזדמנות לקדם רפורמות מבורכות במערכת החינוך שלה.
משרד החינוך משתמש בתוצאות מערכת ההערכה של ה- OECDבתחומים מסוימים על מנת ליצור מנוף מול המערכות הישראליות והאוצר במטרה להביא לשיפור בחינוך.
מדינת ישראל התברכה ב-20 השנים האחרונות בהישגים משמעותיים בתחום ההיי-טק, אך הידרדרות התוצאות של מערכת החינוך במבחנים הבינלאומיים של ה-OECD עלולה לאיים על המשך התפתחותה בשנים הבאות.
בפני משרד החינוך עומד אתגר מורכב באשר לשמירה של צביונה של מדינת ישראל כחברה משכילה.
יום רביעי, 8 בדצמבר 2010
"ציידי המוחות"
בהמשך לפוסט הקודם בו ציינתי את חשיבותם של המנהלים כציר מרכזי שיכול להוביל לשינוי במערכת החינוך בכלל ובבית ספרם בפרט - במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתאריך 3.12.10 התפרסמה כתבה בשם: "ציידי המוחות" מאת יאיר לפיד.
הכתבה מביאה דוגמא של 7 מנהלי בתי-ספר תיכוניים ממקומות שונים בארץ, עם תלמידים בעלי רקע סוציו-אקונומי שונה, בעלי ותק שונה והדוגלים בשיטות חינוך שונות שניים מהם מהחינוך המיוחד, שניים מהחינוך הפרטי ושלושה מהחינוך הרגיל. המשותף לכל המנהלים הוא מהפכה שהובילו בבית ספרם מתוך מגמה לשינוי ושיפור במערכת החינוך.
בכתבה מוזכרת הרפורמה שנעשתה בפינלנד, שכללה הקמת מועצה לאומית לחינוך (ב-1999), המורכבת מאנשי רוח ואקדמיה ומנותקת מהפוליטיקה. באמצעות מועצה זו ייעלו את משרד החינוך הפיני והסמכויות הועברו למנהלי בתי הספר ולרשויות המקומיות. הרפורמה נעשתה תוך שימת דגש על צמצום פערים וצמצום החינוך הפרטי ל-1% מכלל בתי הספר במדינה וכן תוך עבודה קשה, כשהפינים הגדירו את החינוך כמטרה לאומית עליונה.
רפורמה זו השיגה את מטרתה וכבר 7 שנים שפינלנד נמצאת במקום הראשון בעולם בהישגי החינוך.
הדעות חלוקות באשר להצלחת מודל הרפורמה שנעשה בפינלנד גם בישראל. יש הטוענים כי לאור הצלחת הרפורמה בפינלנד יש ללמוד אותה ואת הדרך שבה הושגה, על מנת ליישמה גם במערכת החינוך בישראל. מנגד יש הטוענים כי מדינת ישראל אינה פינלנד ויש בה אוכלוסיה הטרוגנית, אשר הגיעה אליה ממקומות שונים עם שפות שונות ולכן לא בהכרח שרפורמה שהתאימה לפינלנד תתאים גם למערכת החינוך במדינת ישראל.
אני נוטה להסכים עם גישה זו אך יחד עם זאת חושבת כי אין להתעלם מההצלחה שנחלו הפינים ושיש לבחון מוטיבים ברפורמה זו המתאימים גם למערכת החינוך במדינת ישראל למרות השונות.
נקודה נוספת שהוזכרה בכתבה הינה שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שמערכת החינוך שלה תדרדר עוד יותר ממצבה החמור בו היא מצויה כיום וזאת מאחר והאיכות היא "המחזיקה את ישראל בחיים" והיא עצם הקיום שלה. המשך קיומה של המדינה תלוי באיכותה.
הבעיות המרכזיות מהן סובלת מערכת החינוך ושעליהן הצביעו המנהלים שהתראיינו לכתבה הינן:
1. מעמדו הקשה של המורה במדינת ישראל ומצב נתון בו מוקצים משאבים ותקציבים גדולים יותר לביטחון מאשר לחינוך.
2. בינוניות של מערכת החינוך, המתבטאת בכך שכח האדם המגיע למערכת לא בהכרח מתאים לעסוק בהוראה וזאת בשל השכר הנמוך המוצע למורים, הכשרת מורים ותוכניות לימודים בינוניות. אין מענה לחלשים או למצטיינים.
3. תדירות גבוהה של חילופי שרים בעלי אג'נדות שונות הנוגעות לחינוך – מצב המונע אג'נדה חינוכית ארוכת טווח.
4. הרפורמות המוצעות אמורות לכלול בתוכן את המערכת כולה ולא רק את המורים והתלמידים.
5. מתבצעת מדידה לא יעילה של הישגים. לדוגמא: בחינות בגרות מיושנות המבוססות על זכירה ושינון ושאינן מותירות ערך מוסף אמיתי לתלמידים.
6. חינוך איכותי צריך להתחיל בגיל הרך (החל מגיל 3) וזו דווקא התקופה המוזנחת ביותר במערכת החינוך במדינת ישראל.
יצוין כי אחד המנהלים טען שאמנם יש מה לשפר במערכת החינוך, אך יחד עם זאת קיים נוער איכותי, משכיל ואכפתי ובסך הכל נעשית עבודה טובה במערכת החינוך ושכל דור מקטר על הנוער שלו.
לדעתי אכן קיים נוער איכותי ואולי אין לו מספיק ניראות, אך לא מדובר בקיטורים על הנוער אלא יש בעיה אמיתית במערכת החינוך שלא ניתן להתעלם ממנה ויש ממש בכל אחת מששת הנקודות שהוזכרו לעיל באשר לבעיות האמיתיות של מערכת החינוך וחייבים לתת עליהן את הדעת.
נושא נוסף שעלה בכתבה נקשר להקמת בתי ספר פרטיים במדינת ישראל לפיו מחד מנהל הגורס כי החינוך הוא יעד לאומי ושתלמידי ישראל זקוקים ליותר ועל מערכת החינוך הציבורית לדאוג להם ואם אינה עושה זאת כראוי, עליהם לקבל זאת ממקומות אחרים ולכן מוקמים בתי ספר פרטיים. מאידך, קיימת טענה לפיה הקמת בתי ספר פרטיים מחלישה את החברה ופוגעת בחינוך הציבורי.
ריבוי סמכויות וסתירה ביניהן וכן בירוקרטיה סבוכה ומסורבלת הינם חלק מהקשיים איתם מתמודדים מנהלי בתי ספר במדינת ישראל – דבר המקשה עליהם לבצע את עבודתם ולהוביל לשיפור ושינוי. בעניין זה אני חושבת כי כדי להוביל לשיפור ושינוי יש לתת למנהלי בתי הספר אוטונומיה לניהול עצמי הן מבחינה תקציבית והן מבחינה פדגוגית. יש לתת להם את הכלים הניהוליים הנכונים וכן הכשרה מתאימה.
למרות כל הקשיים מהן סובלת מערכת החינוך, כשקראתי את הכתבה חשתי כי כל המנהלים שהתראיינו בה הדגישו את הצד הערכי שבחינוך ואת האחריות הרבה המוטלת על המורה בתפקיד ההוראה. כמו כן הדגישו את הבחירה של המורים במקצוע זה למרות התגמול הנמוך לו הם זוכים וזאת מאחר והם רואים בתפקידם שליחות מתוך מטרה לתרום ולהשפיע.
הכתבה מביאה דוגמא של 7 מנהלי בתי-ספר תיכוניים ממקומות שונים בארץ, עם תלמידים בעלי רקע סוציו-אקונומי שונה, בעלי ותק שונה והדוגלים בשיטות חינוך שונות שניים מהם מהחינוך המיוחד, שניים מהחינוך הפרטי ושלושה מהחינוך הרגיל. המשותף לכל המנהלים הוא מהפכה שהובילו בבית ספרם מתוך מגמה לשינוי ושיפור במערכת החינוך.
בכתבה מוזכרת הרפורמה שנעשתה בפינלנד, שכללה הקמת מועצה לאומית לחינוך (ב-1999), המורכבת מאנשי רוח ואקדמיה ומנותקת מהפוליטיקה. באמצעות מועצה זו ייעלו את משרד החינוך הפיני והסמכויות הועברו למנהלי בתי הספר ולרשויות המקומיות. הרפורמה נעשתה תוך שימת דגש על צמצום פערים וצמצום החינוך הפרטי ל-1% מכלל בתי הספר במדינה וכן תוך עבודה קשה, כשהפינים הגדירו את החינוך כמטרה לאומית עליונה.
רפורמה זו השיגה את מטרתה וכבר 7 שנים שפינלנד נמצאת במקום הראשון בעולם בהישגי החינוך.
הדעות חלוקות באשר להצלחת מודל הרפורמה שנעשה בפינלנד גם בישראל. יש הטוענים כי לאור הצלחת הרפורמה בפינלנד יש ללמוד אותה ואת הדרך שבה הושגה, על מנת ליישמה גם במערכת החינוך בישראל. מנגד יש הטוענים כי מדינת ישראל אינה פינלנד ויש בה אוכלוסיה הטרוגנית, אשר הגיעה אליה ממקומות שונים עם שפות שונות ולכן לא בהכרח שרפורמה שהתאימה לפינלנד תתאים גם למערכת החינוך במדינת ישראל.
אני נוטה להסכים עם גישה זו אך יחד עם זאת חושבת כי אין להתעלם מההצלחה שנחלו הפינים ושיש לבחון מוטיבים ברפורמה זו המתאימים גם למערכת החינוך במדינת ישראל למרות השונות.
נקודה נוספת שהוזכרה בכתבה הינה שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שמערכת החינוך שלה תדרדר עוד יותר ממצבה החמור בו היא מצויה כיום וזאת מאחר והאיכות היא "המחזיקה את ישראל בחיים" והיא עצם הקיום שלה. המשך קיומה של המדינה תלוי באיכותה.
הבעיות המרכזיות מהן סובלת מערכת החינוך ושעליהן הצביעו המנהלים שהתראיינו לכתבה הינן:
1. מעמדו הקשה של המורה במדינת ישראל ומצב נתון בו מוקצים משאבים ותקציבים גדולים יותר לביטחון מאשר לחינוך.
2. בינוניות של מערכת החינוך, המתבטאת בכך שכח האדם המגיע למערכת לא בהכרח מתאים לעסוק בהוראה וזאת בשל השכר הנמוך המוצע למורים, הכשרת מורים ותוכניות לימודים בינוניות. אין מענה לחלשים או למצטיינים.
3. תדירות גבוהה של חילופי שרים בעלי אג'נדות שונות הנוגעות לחינוך – מצב המונע אג'נדה חינוכית ארוכת טווח.
4. הרפורמות המוצעות אמורות לכלול בתוכן את המערכת כולה ולא רק את המורים והתלמידים.
5. מתבצעת מדידה לא יעילה של הישגים. לדוגמא: בחינות בגרות מיושנות המבוססות על זכירה ושינון ושאינן מותירות ערך מוסף אמיתי לתלמידים.
6. חינוך איכותי צריך להתחיל בגיל הרך (החל מגיל 3) וזו דווקא התקופה המוזנחת ביותר במערכת החינוך במדינת ישראל.
יצוין כי אחד המנהלים טען שאמנם יש מה לשפר במערכת החינוך, אך יחד עם זאת קיים נוער איכותי, משכיל ואכפתי ובסך הכל נעשית עבודה טובה במערכת החינוך ושכל דור מקטר על הנוער שלו.
לדעתי אכן קיים נוער איכותי ואולי אין לו מספיק ניראות, אך לא מדובר בקיטורים על הנוער אלא יש בעיה אמיתית במערכת החינוך שלא ניתן להתעלם ממנה ויש ממש בכל אחת מששת הנקודות שהוזכרו לעיל באשר לבעיות האמיתיות של מערכת החינוך וחייבים לתת עליהן את הדעת.
נושא נוסף שעלה בכתבה נקשר להקמת בתי ספר פרטיים במדינת ישראל לפיו מחד מנהל הגורס כי החינוך הוא יעד לאומי ושתלמידי ישראל זקוקים ליותר ועל מערכת החינוך הציבורית לדאוג להם ואם אינה עושה זאת כראוי, עליהם לקבל זאת ממקומות אחרים ולכן מוקמים בתי ספר פרטיים. מאידך, קיימת טענה לפיה הקמת בתי ספר פרטיים מחלישה את החברה ופוגעת בחינוך הציבורי.
ריבוי סמכויות וסתירה ביניהן וכן בירוקרטיה סבוכה ומסורבלת הינם חלק מהקשיים איתם מתמודדים מנהלי בתי ספר במדינת ישראל – דבר המקשה עליהם לבצע את עבודתם ולהוביל לשיפור ושינוי. בעניין זה אני חושבת כי כדי להוביל לשיפור ושינוי יש לתת למנהלי בתי הספר אוטונומיה לניהול עצמי הן מבחינה תקציבית והן מבחינה פדגוגית. יש לתת להם את הכלים הניהוליים הנכונים וכן הכשרה מתאימה.
למרות כל הקשיים מהן סובלת מערכת החינוך, כשקראתי את הכתבה חשתי כי כל המנהלים שהתראיינו בה הדגישו את הצד הערכי שבחינוך ואת האחריות הרבה המוטלת על המורה בתפקיד ההוראה. כמו כן הדגישו את הבחירה של המורים במקצוע זה למרות התגמול הנמוך לו הם זוכים וזאת מאחר והם רואים בתפקידם שליחות מתוך מטרה לתרום ולהשפיע.
יום רביעי, 1 בדצמבר 2010
בין חינוך ללמידה והישגים
ב-23.1.10 התקיים במרכז הקונגרסים בירושלים כנס שני של מכון "אבני ראשה" למנהלי בתי הספר מכל רחבי הארץ.
מכון "אבני ראשה" הינו מכון ישראלי למנהיגות בית ספרית, אשר הוקם ב-2007 כיוזמה משותפת של משרד החינוך וקרן "יד הנדיב", במטרה לקדם את מערכת החינוך בישראל ולשפר את הישגי תלמידיה וכל זאת באמצעות מנהלי בתי הספר הנחשבים כמנהיגים מובילים ומשפיעים במערכת החינוך בישראל.
אציין כי שוחחתי על הכנס עם הגב' חנה לויטה, אשר הנחתה את אחד המושבים, עליו אכתוב בהמשך ולהלן משיחתנו:
ההרצאה המרכזית בכנס – שיפור בית ספרי: הבטחה או אשליה ? הייתה של פרופ' בן לוין, יו"ר הקתדרה למחקר מנהיגות חינוכית ומדיניות מאוניברסיטת טורונטו בקנדה. מחקריו עוסקים ברפורמות רחבות היקף, שוויון הזדמנויות בחינוך ומציאת דרכים טובות יותר לקשר בן מחקר, מדיניות ופרקטיקה.
הסוגיות המרכזיות בהרצאתו נגעו בשאלות: מה נדרש ממערכת חינוך שלמה כדי לשפר את הישגיהם של כלל התלמידים ? מה נדרש בהקשר זה מבית הספר ומה מהמערכת כדי להניע שיפור זה ? איזה אחריות מנהיגותית נדרשת ממנהלי בתי הספר בהקשר זה ?
הסוגיות המרכזיות בהרצאתו נגעו בשאלות: מה נדרש ממערכת חינוך שלמה כדי לשפר את הישגיהם של כלל התלמידים ? מה נדרש בהקשר זה מבית הספר ומה מהמערכת כדי להניע שיפור זה ? איזה אחריות מנהיגותית נדרשת ממנהלי בתי הספר בהקשר זה ?
בנוסף לכך היו מושבים מקבילים שדנו בנושאים שונים הנוגעים לחינוך. בפוסט זה בחרתי להתמקד במושב בשם: בין חינוך ללמידה והישגים , שהונחה ע"י הגב' חנה לויטה – לשעבר, מנהלת בית הספר שליד האוניברסיטה בירושלים ואשר השתתפו בו: ד"ר אמנון כרמון – מנהל מכון "כרם" להכשרת מורים לחינוך הומניסטי יהודי, ירושלים. ד"ר עופר רימון – ראש מנהל מדע וטכנולוגיה, משרד החינוך. גב' אירית אהרונסון – מנהלת בית הספר התיכון קמפוס קריית שרת. מר אהרל'ה רוטשטיין – מנהל בית החינוך הניסויי תיכון שער הנגב, ניר עם.
מושב זה עסק בשאלות מורכבות: האם אנו מלמדים את מה שראוי ללמוד בדרך שבה ראוי ללמד ? מהן מטרות ההוראה והלמידה של חברת ידע ישראלית דמוקרטית והאם ניתן להשיגן באמצעות בתי הספר במתכונתם הנוכחית ? ומי אמור לקבוע את מטרות בית הספר ובאילו דרכים והליכים ?
בית הספר המודרני התפתח בהתאם לדפוסים של המאה ה-19. עם זאת ההוויה והתודעה השתנו, אך בית הספר ממשיך לפעול בהתאם למבנה המקורי שלו קרי: דרכי ההוראה, מבנה תכנית הלימודים והארגון ושיטות ההערכה כמעט שלא השתנו. דבר זה הוביל לפער גדול בין הסביבה הכלכלית-תרבותית-חברתית הקיימת מחוץ לבית הספר לבין בית הספר, מה שמחייב התייחסות שונה באשר למטרות ההוראה והלמידה של בית הספר בימינו אלה.
הגב' לויטה פתחה את המושב בכך שבית ספר זהו מקום, אשר אם פועל נכון עם תלמידיו, הם מסיימים עם סיפוק את הלימודים בו. התלמידים זוכרים את בית הספר לטובה והלימודים נתפסים כחוויה טובה עבורם. היא תארה את דרכי הפיתוח בבית הספר אותו ניהלה ללמידה עצמאית ויצירתית ואת האמון והגיבוי לו זכו מצד מערכת החינוך. בד בבד הזכירה התהליכים שהובילו להורדת הגיוון בלמידה ולכניסתה של הסטנדרטיזציה בלמידה, אשר תפסה מקום נכבד ומרכזי בלמידה כיום ולמעשה שיתקה את הפיתוח של תוכניות לימודים ושילוב המורים בתהליך. עוד הוסיפה כי ערכי החינוך צריכים להיות חלק מהתכנים הלימודיים ואינם צריכים להיות נפרדים מהתכנית הכוללת.
ד"ר אמנון כרמון הדגיש כי משרד החינוך משנה מטרות חדשות לבקרים ואינו קובע מטרות שיש ללכת לאורן – דבר המקשה על יכולת להביא לשינויים בהישגים ולשיפורים. מנגד טען ד"ר עופר רימון כי זוהי הכללה ושיש למשרד החינוך תוכנית ובה מטרות מוגדרות. קיימת תוכנית המאה ה-21 והיא בעלת 11 יעדים כשחלק ממנה כולל את שילוב התקשוב בחינוך, שכן לתפיסתו: "אי אפשר ללמד את מיומנויות המאה ה-21 ללא הטכנולוגיה של המאה ה-21".
אני חושבת כי כנס מסוג זה הינו דבר פורה ומוסיף למערכת החינוך בכך שנדונות בו סוגיות מהותיות העשויות להוביל ולהשפיע על שינוי ושיפור במערכת החינוך.
אני חושבת כי כנס מסוג זה הינו דבר פורה ומוסיף למערכת החינוך בכך שנדונות בו סוגיות מהותיות העשויות להוביל ולהשפיע על שינוי ושיפור במערכת החינוך.
לדעתי אחת ממטרותיו של בית הספר היא לפתח סקרנות בקרב התלמידים ורצון ללמוד. קיימות דרכים שונות ללמידה ועל בית הספר ליצור דרכים אלו עבור התלמידים. בהקשר זה אני מסכימה עם דבריה של הגב' לויטה באשר לצורך לפעול לכך שהלמידה בבית הספר תהיה חוויה משמעותית וטובה לתלמידים. כמו כן לא ניתן להתעלם מכך שאין רציפות באשר לתוכניות ולמטרות לימודיות במערכת החינוך – דבר היוצר קושי לאורך זמן.
לתפיסתי, שילוב התקשוב בחינוך, עליו דיבר ד"ר רימון, הוא חיוני מאחר ולא ניתן להתעלם מכך שלתקשוב יש מקום משמעותי בתחומים רבים בחיינו ובחיי התלמידים. בשילוב התקשוב בחינוך לא יגדל עוד יותר הפער, הקיים כיום ושהוזכר לעיל, בין בתי הספר לבין הסביבה שמחוצה לו.
בעיני למנהלי בתי הספר יש תפקיד מהותי ומכריע באשר לקידום ושיפור מערכת החינוך. על המנהלים להוביל ולהפוך את בתי הספר לארגונים לומדים אשר איכות הלמידה בהם טובה, להרים את התלמידים מהמקום בו הם מצויים וכל זאת תוך שילוב המורים בעשייה. כאן המקום לציין כי השם "אבני ראשה" ניתן למכון מאחר והאבן הראשה היא האבן העליונה בקשת של בניין כלומר: האבן העיקרית והחשובה ביותר כשכל השאר תלוי בה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
