ידע- הדרך שלך להצליח
זהו פוסט אחרון המסכם את תקופת הכתיבה שלי בבלוג הנוכחי במסגרת לימודי לתואר MA במגמת תקשוב ולמידה בחינוך, במכללה ללימודים אקדמיים שבאור יהודה.
כשאני מסתכלת לאחור על תחילת התהליך, מהמקום בו אני נמצאת היום - סיום תהליך הכתיבה והלמידה – אני חושבת שהדברים אותם כתבתי בפוסט הראשון התעצמו באשר לאחריות, לשיתופיות ולביקורת העצמית שיש בעצם הכתיבה בבלוג. בנוסף, הבנתי את החשיבות שיש בשימוש בכלי טכנולוגי חדש בלמידה ובהערכתו נכונה, רק ממקום של ידע. ידע, המתגבש רק לאחר ההתנסות בכלי הטכנולוגי ולאחר בחינת המטרות, היעדים והיתרונות שיש בו לצרכים ייחודיים.
כיום אני בטוחה שאני מצוידת ב"ארגז כלים" מלא בתובנות, שבעזרתו אני יכולה לנסות ולהוביל שינוי בתפקידי המקצועי באמצעות נימוקים משכנעים. אציין כי הצעתי לשלב בעשייה החינוכית במסגרת עבודתי בלוג למידה, המתאים לצרכים הספציפיים אותם אנו מעוניינים לקדם. ההצעה נבחנת במלוא הרצינות. זהו לדעתי הערך המוסף הגדול ביותר שיכולתי לקבל מכל תהליך הלמידה.
יצוין כי בחירת הנושאים לכתיבה הובילו אותי לחקור ולבדוק ולהעשיר את הידע שלי בתחום בו בחרתי לכתוב ותוך כדי התהליך, הכתיבה זרמה יותר בטבעיות. כמו כן לפומביות התוכן הנכתב הייתה משמעות.
ההערכה המעצבת שניתנה במהלך העשייה היוותה מבחינתי משוב בונה וחשוב להמשך.
לבסוף, מודה לעמיתי המלווה נדב, אשר גם אם לא תמיד הגבנו הדדית לרשומות האחד של השני, התוכן הנכתב בהן קיבל ביטוי נרחב בשיחותינו הרבות. נהניתי לקרוא את הכתוב בפוסטים שלך. העשרת אותי מידיעותיך ותמיד העלית נקודות נוספות למחשבה.
תודה נוספת למנחה ד"ר גילה קורץ על האוזן הקשבת תמיד, ההדרכה, התמיכה והליווי המקצועי לאורך כל הדרך.
יום שלישי, 18 בינואר 2011
על קיר הפייסבוק
ילד שהתאבד כי הציקו לו בפייסבוק, ילדה שכותבים על הקיר בפייסבוק שהיא שמנה "סתם", ילד לא כל כך מקובל מהשכבה שאפשר להציק לו באמצעות הפייסבוק, מתקפות ממוקדות בפייסבוק כנגד מורים – כל אלו ועוד הינן חלק מהאלימות המובעת בפייסבוק ואסור לעצום עיניים לנוכח מימדי התופעה, אשר נחשפנו אליה באמצעות כלי התקשורת בשבועות האחרונים ביתר שאת.
בני הנוער נהנים מכוח ונראות חדשים שהיא חרב פיפיות עבורם, שכן הם לא לגמרי מודעים למשמעויות של הכח הזה ושל השפעתו על חייהם.
העובדה שילדים מיומנים בעולם המדיה לא מצביעה על כך שהם מספיק בוגרים על מנת להכיל ולהתמודד עם ההשלכות הנובעות מכך. הם לא מבינים את יכולת הפגיעה של הכלי בו הם משתמשים.
בנוסף, העובדה שגם רוב המבוגרים לא מכירים את הכלי יש בה סכנה כפולה. כך לדוגמא: קבוצות על מורים או בתי ספר בפייסבוק מראים כי נתחים רבים ממערכת החינוך מושמצים, מאוימים, חשופים ובעיקר אינם מודעים לתופעה. תלמידים רבים רואים בפייסבוק דרך יעילה להביע אי שביעות רצון מהלימודים ומגורמי הסמכות בבית הספר וזאת באמצעות התבטאויות קשות וחמורות נגד מורים הכוללות קללות והשמצות.
אמנם אנו עדים לאלימות גם במקרים בהם הורים היו חברים של ילדיהם בפייסבוק. על אף זאת, על ההורים להיות חלק מהרשתות החברתיות, מאחר וזו הדרך היחידה שלהם להבין מה קורה עם ילדיהם.
בקרב הנוער למיידיות יש השלכה עצומה והצורך להיות פופולארי ולדעת מה קורה מאד קריטי עבורם. כמו כן אם בעבר הסכסוך היה אישי בין שני נערים, הרי שכיום, בעידן הרשתות החברתיות, מדובר על סכסוך בין קבוצות.
ילדים מזהים סיטואציות בהן ניתן למתוח את החבל וכשאין לכך מעצור וגבול הם ממשיכים בכך. רמת הפיקוח של המורים ורשויות החוק מאד מוגבלת בנושא זה והמציאות המשפטית צריכה להתמודד בצורה שונה עם המשמעות של ביטויי האלימות ברשת.
קיימת הקצנה של תופעות מה שגורם לנוער להיות יותר תובעני ולקבל מושגים מועטים על מהות החיים ועל מה חשוב באמת ומה פחות. מתבגרים שאין להם מושג מהי חברות אמיתית ימשיכו לחפש אנשים זרים שיהיו חברים שלהם בפייסבוק. חסרה להם ההבנה שחבר אמיתי אינו בהכרח זה העושה לייק על כל מה שנכתב בפייסבוק.
כיום לא קל להתנהל בעולם כילד, מאחר וקשה לו להתמודד עם כישלונות ואכזבות. מחקרים מראים שמתבגרים יכולים להיות במצוקה עצומה ואף אחד לא יודע על כך.
יחד עם זאת, יצויין כי לפייסבוק יש יתרונות לפיהם ניתן לדעת יותר מהר על מצוקה, שכן נערים מתבגרים לא מספרים על מצוקותיהם להורים. יש לחנך את הנוער לכך שאם רואים מצוקה בפייסבוק שידווחו על כך ואז הפייסבוק ישמש כאמצעי שדרכו ניתן למנוע מצוקה.
מחקר הבודק את יכולת הפיקוח של הורים על פעילות הילדים שלהם בפייסבוק מראה כי כ-75% מההורים לא יודעים אם הילד שלהם הטריד או פגע במישהו באמצעות הפייסבוק. בנוסף נמצא כי כ-90% סבורים כי הורים אינם מונעים מילדיהם לפתוח חשבון בפייסבוק לפני הגיל המינימלי המוגדר לכך - אסור לפתוח חשבון בפייסבוק מתחת לגיל 13 אך יש הרבה ילדים שהם מתחת לגיל המותר ובכל זאת פתחו חשבון בפייסבוק וזאת בידיעת הוריהם – איזה דוגמא משמשים ההורים במקרה זה...?
לפי תפיסתי תפקיד ההורים לפקח על שעות הפנאי של ילדיהם. לא ניתן תמיד להטיח את ההאשמות בממסד. ילדים זקוקים להורים נגישים ומתפקדים ולא להורים בשלט רחוק. על ההורים להיות פעילים ולהתוות לילדיהם עקרונות שילוו אותם בהתמודדות עם מצבים שונים שבהם יתקלו בחייהם כולל באלו המקוונים.
הורים שאינם עקביים בהצבת גבולות ושאינם סמכותיים דיים, בטח ובטח שלא יוכלו לשלוט על הנעשה בפייסבוק.
הרשתות החברתיות, המשחקים האלימים והעדר הסמכות ההורית הפכו את הנוער לכזה שקל לו להתעלל, להטריד ולפגוע באחרים.
בפייסבוק הגבולות המוסריים מאד לא ברורים, אך כשמעמידם את חופש הביטוי מול פגיעה בפרט, חופש הביטוי חייב להיות כפוף לקודים ולעקרונות ברורים.
בני הנוער נהנים מכוח ונראות חדשים שהיא חרב פיפיות עבורם, שכן הם לא לגמרי מודעים למשמעויות של הכח הזה ושל השפעתו על חייהם.
העובדה שילדים מיומנים בעולם המדיה לא מצביעה על כך שהם מספיק בוגרים על מנת להכיל ולהתמודד עם ההשלכות הנובעות מכך. הם לא מבינים את יכולת הפגיעה של הכלי בו הם משתמשים.
בנוסף, העובדה שגם רוב המבוגרים לא מכירים את הכלי יש בה סכנה כפולה. כך לדוגמא: קבוצות על מורים או בתי ספר בפייסבוק מראים כי נתחים רבים ממערכת החינוך מושמצים, מאוימים, חשופים ובעיקר אינם מודעים לתופעה. תלמידים רבים רואים בפייסבוק דרך יעילה להביע אי שביעות רצון מהלימודים ומגורמי הסמכות בבית הספר וזאת באמצעות התבטאויות קשות וחמורות נגד מורים הכוללות קללות והשמצות.
אמנם אנו עדים לאלימות גם במקרים בהם הורים היו חברים של ילדיהם בפייסבוק. על אף זאת, על ההורים להיות חלק מהרשתות החברתיות, מאחר וזו הדרך היחידה שלהם להבין מה קורה עם ילדיהם.
בקרב הנוער למיידיות יש השלכה עצומה והצורך להיות פופולארי ולדעת מה קורה מאד קריטי עבורם. כמו כן אם בעבר הסכסוך היה אישי בין שני נערים, הרי שכיום, בעידן הרשתות החברתיות, מדובר על סכסוך בין קבוצות.
ילדים מזהים סיטואציות בהן ניתן למתוח את החבל וכשאין לכך מעצור וגבול הם ממשיכים בכך. רמת הפיקוח של המורים ורשויות החוק מאד מוגבלת בנושא זה והמציאות המשפטית צריכה להתמודד בצורה שונה עם המשמעות של ביטויי האלימות ברשת.
קיימת הקצנה של תופעות מה שגורם לנוער להיות יותר תובעני ולקבל מושגים מועטים על מהות החיים ועל מה חשוב באמת ומה פחות. מתבגרים שאין להם מושג מהי חברות אמיתית ימשיכו לחפש אנשים זרים שיהיו חברים שלהם בפייסבוק. חסרה להם ההבנה שחבר אמיתי אינו בהכרח זה העושה לייק על כל מה שנכתב בפייסבוק.
כיום לא קל להתנהל בעולם כילד, מאחר וקשה לו להתמודד עם כישלונות ואכזבות. מחקרים מראים שמתבגרים יכולים להיות במצוקה עצומה ואף אחד לא יודע על כך.
יחד עם זאת, יצויין כי לפייסבוק יש יתרונות לפיהם ניתן לדעת יותר מהר על מצוקה, שכן נערים מתבגרים לא מספרים על מצוקותיהם להורים. יש לחנך את הנוער לכך שאם רואים מצוקה בפייסבוק שידווחו על כך ואז הפייסבוק ישמש כאמצעי שדרכו ניתן למנוע מצוקה.
מחקר הבודק את יכולת הפיקוח של הורים על פעילות הילדים שלהם בפייסבוק מראה כי כ-75% מההורים לא יודעים אם הילד שלהם הטריד או פגע במישהו באמצעות הפייסבוק. בנוסף נמצא כי כ-90% סבורים כי הורים אינם מונעים מילדיהם לפתוח חשבון בפייסבוק לפני הגיל המינימלי המוגדר לכך - אסור לפתוח חשבון בפייסבוק מתחת לגיל 13 אך יש הרבה ילדים שהם מתחת לגיל המותר ובכל זאת פתחו חשבון בפייסבוק וזאת בידיעת הוריהם – איזה דוגמא משמשים ההורים במקרה זה...?
לפי תפיסתי תפקיד ההורים לפקח על שעות הפנאי של ילדיהם. לא ניתן תמיד להטיח את ההאשמות בממסד. ילדים זקוקים להורים נגישים ומתפקדים ולא להורים בשלט רחוק. על ההורים להיות פעילים ולהתוות לילדיהם עקרונות שילוו אותם בהתמודדות עם מצבים שונים שבהם יתקלו בחייהם כולל באלו המקוונים.
הורים שאינם עקביים בהצבת גבולות ושאינם סמכותיים דיים, בטח ובטח שלא יוכלו לשלוט על הנעשה בפייסבוק.
הרשתות החברתיות, המשחקים האלימים והעדר הסמכות ההורית הפכו את הנוער לכזה שקל לו להתעלל, להטריד ולפגוע באחרים.
בפייסבוק הגבולות המוסריים מאד לא ברורים, אך כשמעמידם את חופש הביטוי מול פגיעה בפרט, חופש הביטוי חייב להיות כפוף לקודים ולעקרונות ברורים.
יום שלישי, 11 בינואר 2011
עומס דיגיטלי
מספר אתרים פתוחים בדפדפן, פלאפון בכיס ובו רינגטון חדש, הודעות SMS, פייסבוק, ציוצים בטוויטר, לינק המתקבל במייל לסרטון נחמד ביו-טיוב, מיילים נוספים שיש להשיב להם – כך נראה יום ממוצע מתחילתו ועד סופו בעידן הדיגיטלי רווי הטכנולוגיה אצל חלקנו.
העולם הדיגיטלי תפח למימדים עצומים מה שיוצר עומס טכנולוגי, שאינו מותיר מקום לפסק זמן. כך נוצרת התמכרות טכנולוגית ורצון תמידי לדעת מה קורה בכל רגע נתון ומה התחדש, להגיב, לעשות ולהיות כל הזמן ב"תנועה".
שימוש מרובה מידי גורם להתמכרות. התמכרות זו הינה ככל התמכרות ויש להיגמל ממנה. אמנם הגמילה במקרה זה לא צריכה להיות מלאה, שכן לא כדאי להתנתק מהעולם הדיגיטלי לגמרי ולכן יש לבלום ולצמצם אותה.
הצורך הבלתי פוסק בגירויים, במתן מענה לפניות רבות, המגיעות אלינו באמצעות העולם הדיגיטלי, הידיעה שניתן להשיג אותנו בכל עת ובכל מקום – כל אלו בוודאי משפיעים על המח שלנו. הגירויים האינטרנטיים הבלתי פוסקים יכולים להתחלף בגירויים ממשיים מהעולם האמיתי ולא המקוון.
אצל אנשים בעלי אורח חיים מסוג שתואר לעיל משתחררים אנדורפינים המביעים תגמול חיובי לפעולה שהמוח מזהה כטובה. עד שמזוהה הגזמה מצידם, בכל הקשור לשימוש בכלים מקוונים, נוצר מצב בו הם כבר מכורים לקליקים.
יכולותיהם של הטכנולוגיות השונות יצרו מצב בו יש צפייה למענה מיידי – מה שלא פוסח על מערכת החינוך ביחסים שבין מורים לתלמידים. לדעתי, על המורה לקבל החלטות בנושא זה ולקבוע כללים ברורים – שיהוו קוד התנהגות באשר להתנהלות הנכונה, היעילה והרצויה באמצעים המקוונים העומדים לרשותנו.
יצוין כי זהו נושא חדש המצריך התייחסות ייחודית האופיינית לעידן הדיגיטלי ושלא היה קיים קודם לכן. זאת מאחר ובעבר לא היו כל כך הרבה דרכי תקשורת ולכן הכללים והשיח היו ברורים ופשוטים יותר. כמו כן לא היה צורך להתמודד עם טכנולוגיות הצצות חדשות לבקרים והמעמידות אותנו בפני מצבים ותנאם חדשים שיש לתת עליהם את הדעת.
לפי ראייתי, כדי לא ללכת לאיבוד בעולם המקוון על כל אחד להתמקד במה שחשוב ומועיל לו באופן שהכלים הטכנולוגיים יעמדו לשרותו ולא שהאדם יהיה משועבד להם.
העולם הדיגיטלי תפח למימדים עצומים מה שיוצר עומס טכנולוגי, שאינו מותיר מקום לפסק זמן. כך נוצרת התמכרות טכנולוגית ורצון תמידי לדעת מה קורה בכל רגע נתון ומה התחדש, להגיב, לעשות ולהיות כל הזמן ב"תנועה".
שימוש מרובה מידי גורם להתמכרות. התמכרות זו הינה ככל התמכרות ויש להיגמל ממנה. אמנם הגמילה במקרה זה לא צריכה להיות מלאה, שכן לא כדאי להתנתק מהעולם הדיגיטלי לגמרי ולכן יש לבלום ולצמצם אותה.
הצורך הבלתי פוסק בגירויים, במתן מענה לפניות רבות, המגיעות אלינו באמצעות העולם הדיגיטלי, הידיעה שניתן להשיג אותנו בכל עת ובכל מקום – כל אלו בוודאי משפיעים על המח שלנו. הגירויים האינטרנטיים הבלתי פוסקים יכולים להתחלף בגירויים ממשיים מהעולם האמיתי ולא המקוון.
אצל אנשים בעלי אורח חיים מסוג שתואר לעיל משתחררים אנדורפינים המביעים תגמול חיובי לפעולה שהמוח מזהה כטובה. עד שמזוהה הגזמה מצידם, בכל הקשור לשימוש בכלים מקוונים, נוצר מצב בו הם כבר מכורים לקליקים.
יכולותיהם של הטכנולוגיות השונות יצרו מצב בו יש צפייה למענה מיידי – מה שלא פוסח על מערכת החינוך ביחסים שבין מורים לתלמידים. לדעתי, על המורה לקבל החלטות בנושא זה ולקבוע כללים ברורים – שיהוו קוד התנהגות באשר להתנהלות הנכונה, היעילה והרצויה באמצעים המקוונים העומדים לרשותנו.
יצוין כי זהו נושא חדש המצריך התייחסות ייחודית האופיינית לעידן הדיגיטלי ושלא היה קיים קודם לכן. זאת מאחר ובעבר לא היו כל כך הרבה דרכי תקשורת ולכן הכללים והשיח היו ברורים ופשוטים יותר. כמו כן לא היה צורך להתמודד עם טכנולוגיות הצצות חדשות לבקרים והמעמידות אותנו בפני מצבים ותנאם חדשים שיש לתת עליהם את הדעת.
לפי ראייתי, כדי לא ללכת לאיבוד בעולם המקוון על כל אחד להתמקד במה שחשוב ומועיל לו באופן שהכלים הטכנולוגיים יעמדו לשרותו ולא שהאדם יהיה משועבד להם.
יום שלישי, 4 בינואר 2011
המחשב האנושי
בכתבה שהתפרסמה ב-ynet ב-20.12.10 מאת פרופ' יקיר שושני תחת הכותרת: "בין תודעה מלאכותית לנשמה" – נבחנות השאלות הבאות:
1. האם יתכן שאי פעם ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואליים לאלו של האדם?
2. האם אנחנו בעצמנו מכונה או שמא יש בנו יותר ?
להלן הקישור לכתבה: בין תודעה מלאכותית לנשמה
המשתייכים לאסכולה הפילוסופית-מדעית, המכונה "הפיזיקליזם של התודעה" והטוענת כי ניתן להעמיד את ההכרה האנושית על בסיס פיסקלי חישובי, גורסים כי התשובות לשאלות הנ"ל הן חיוביות. הם מציינים שלושה צידוקים לגרסתם:
1. ממצאים בחקר המח, המעידים על מתאם המראה שמקור הפעילות הקוגניטיבית הוא בפעילות פיזיקלית המתרחשת באותו איזור במח.
2. הבינה המלאכותית – לפיה המחשבים מסגולים לבצע מיליארדי פעולות חישוב בשנייה ואפילו אמורים להשתכלל בעתיד.
3. האמונה ברציונאליות - לפיה אין בהכרה מרכיב מיסטי או מרכיב שאינו רציונאלי ולכן התודעה יכולה להסתמך רק על הפיזיקה, הנותנת פשר ברור שיכול להיבחן באמצעות ניסוי, תצפית או מודל חישובי מסוים.
מנגד עומדים המבקרים את שלוש הצידוקים של הפיזיקליזם וטוענים:
1. מתוך מתאם בין שתי תופעות לא ניתן להסיק שאפשר להעמיד תופעה אחת על תופעה שנייה. לדוגמא: עין תקינה אינה בהכרח תנאי לראיה. תהליכים פיסיקליים במח הכרחיים לקיום ההכרה אך אינם מספיקים להסברתה.
2. לגבי הבינה המלאכותית – למרות היכולות הרבות של המחשב הן מצליחות לבצע מעט מן הכישורים התבוניים, התחושתיים והרגשיים של האדם. בני האדם ייחודיים במגוון של רגשות ותחושות ורצון חופשי שמדעי המח טרם הצליחו להסבירם באמצעות מודל פיזיקלי-חישובי. רגשות כמו אהבה, קנאה לא באים לידי ביטוי במחשב ואפילו אם המחשב יכול לבצע חלק מכישורים תודעתיים לא בהכרח שביכולתו לחקות את כולם.
3. באשר לרציונליזציה – רב האירועים אותם חווים בני האדם ובכללם רגשות, תחושות, פחדים ורצונות לא ניתנים לתרגום של מודל רציונאלי/חישובי/פיסיקלי. גם המדע עצמו לא מתפתח תמיד באופן רציונאלי.
אני נוטה להסכים דווקא עם המתנגדים לכך שבעתיד ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואלים לאלו של האדם ובטיעוניהם כנגד יש ממש.
בעיני באדם יש הרבה יותר ממחשב, שכן המחשב מבין אותות אך חסרות לו פרשנות וסמנטיקה. בנוסף החיים מזמנים לנו מצבים מורכבים ביותר שספק אם המחשב טרם יכול לאתר להתמודד ולפתור אותם.
אמנם יש התקדמות רבה באשר להתפתחות ביכולות של המחשב ואכן יש יכולת חשיבתית מסוימת למחשב. אך עדיין לא ניתן לומר שהיא שווה לזו של האדם ובודאי לא כוללת בתוכה רגשות, תחושות ומאוויים, הקיימים אצל האדם ורצוי שיישארו אצלו.
מטרת המחשב לשמש כמכונה המסייעת לאדם ולא להחליפו.
1. האם יתכן שאי פעם ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואליים לאלו של האדם?
2. האם אנחנו בעצמנו מכונה או שמא יש בנו יותר ?
להלן הקישור לכתבה: בין תודעה מלאכותית לנשמה
המשתייכים לאסכולה הפילוסופית-מדעית, המכונה "הפיזיקליזם של התודעה" והטוענת כי ניתן להעמיד את ההכרה האנושית על בסיס פיסקלי חישובי, גורסים כי התשובות לשאלות הנ"ל הן חיוביות. הם מציינים שלושה צידוקים לגרסתם:
1. ממצאים בחקר המח, המעידים על מתאם המראה שמקור הפעילות הקוגניטיבית הוא בפעילות פיזיקלית המתרחשת באותו איזור במח.
2. הבינה המלאכותית – לפיה המחשבים מסגולים לבצע מיליארדי פעולות חישוב בשנייה ואפילו אמורים להשתכלל בעתיד.
3. האמונה ברציונאליות - לפיה אין בהכרה מרכיב מיסטי או מרכיב שאינו רציונאלי ולכן התודעה יכולה להסתמך רק על הפיזיקה, הנותנת פשר ברור שיכול להיבחן באמצעות ניסוי, תצפית או מודל חישובי מסוים.
מנגד עומדים המבקרים את שלוש הצידוקים של הפיזיקליזם וטוענים:
1. מתוך מתאם בין שתי תופעות לא ניתן להסיק שאפשר להעמיד תופעה אחת על תופעה שנייה. לדוגמא: עין תקינה אינה בהכרח תנאי לראיה. תהליכים פיסיקליים במח הכרחיים לקיום ההכרה אך אינם מספיקים להסברתה.
2. לגבי הבינה המלאכותית – למרות היכולות הרבות של המחשב הן מצליחות לבצע מעט מן הכישורים התבוניים, התחושתיים והרגשיים של האדם. בני האדם ייחודיים במגוון של רגשות ותחושות ורצון חופשי שמדעי המח טרם הצליחו להסבירם באמצעות מודל פיזיקלי-חישובי. רגשות כמו אהבה, קנאה לא באים לידי ביטוי במחשב ואפילו אם המחשב יכול לבצע חלק מכישורים תודעתיים לא בהכרח שביכולתו לחקות את כולם.
3. באשר לרציונליזציה – רב האירועים אותם חווים בני האדם ובכללם רגשות, תחושות, פחדים ורצונות לא ניתנים לתרגום של מודל רציונאלי/חישובי/פיסיקלי. גם המדע עצמו לא מתפתח תמיד באופן רציונאלי.
אני נוטה להסכים דווקא עם המתנגדים לכך שבעתיד ייבנה מחשב שישווה בכישוריו האינטלקטואלים לאלו של האדם ובטיעוניהם כנגד יש ממש.
בעיני באדם יש הרבה יותר ממחשב, שכן המחשב מבין אותות אך חסרות לו פרשנות וסמנטיקה. בנוסף החיים מזמנים לנו מצבים מורכבים ביותר שספק אם המחשב טרם יכול לאתר להתמודד ולפתור אותם.
אמנם יש התקדמות רבה באשר להתפתחות ביכולות של המחשב ואכן יש יכולת חשיבתית מסוימת למחשב. אך עדיין לא ניתן לומר שהיא שווה לזו של האדם ובודאי לא כוללת בתוכה רגשות, תחושות ומאוויים, הקיימים אצל האדם ורצוי שיישארו אצלו.
מטרת המחשב לשמש כמכונה המסייעת לאדם ולא להחליפו.
יום שלישי, 21 בדצמבר 2010
הצטרפות מדינת ישראל ל-OECD - משמעויות לגבי מערכת החינוך
ב-10.5.10 הצטרפה ישראל באופן רשמי לארגון ה-OECD, לאחר אישור שנתנו המדינות החברות בו. ארגון ה-OECD הינו ה"ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי", שנוסד ב-1961 ומקום מושבו בפריז. ב-OECD חברות 31 מדינות מפותחות, רובן ממערב אירופה וצפון אמריקה. עיקר עניינו של הארגון הוא הפצת רעיונות הכלכלה הליברלית, פתיחת שוק ההון למשקיעים זרים ועידוד הסחר הבינלאומי. מתנגדי הארגון טוענים שהוא מקדם את הגלובליזציה ומסייע למדינות המפותחות להתעשר על חשבון המדינות המתפתחות.
בנוסף לנושא הכלכלי, נושא החינוך, הינו נושא מרכזי נוסף בו עוסק ארגון ה-OECD.
מדינת ישראל רצתה להצטרף לארגון מאמצע שנות ה-90. על מנת להתקבל ל-OECD יש צורך לעמוד בקריטריונים, אותם קבע הארגון ולעמוד בהצלחה במבחנים בינ"ל. במסגרת ההצטרפות לארגון חתמה מדינת ישראל על מסמך שבו היא מתחייבת להשלים חוסרים שיש לה מול הסטנדרטים של ה-OECD וביניהם גם חוסרים בתחום החינוך.
תוצאות מבחני פיז"ה 2009 (מבחנים בינ"ל הבודקים את הישגי התלמידים במקצועות שונים) מעידים על כך שממוצע התלמידים הישראלים היה נמוך מממוצע מדינות ה-OECD בכל המקצועות, מספר התלמידים המצטיינים היה נמוך יותר מהממוצע ומספר התלמידים שנחלו כישלון היה גבוה מרב מדינות ה- OECD. הממצאים מעידים על כך שבמערכת החינוך הישראלית קיימים פערים כלכליים, הבאים לידי ביטוי בהישגי התלמידים.
אצטט בעניין זה מדבריו של פרופ' חיים אדלר, חתן פרס ישראל לחינוך, "הפערים שקיימים מאז קום המדינה, בעיקר בציבור הערבי, הם הבעיה הכי גדולה שלנו. כל עוד הם ימשיכו להתקיים – גם הפערים בחינוך ימשיכו. עושים כיום מאמצים גדולים בחינוך ורואים שיפור קטן, אבל הוא רק בשולי השוליים, את המעמד הבלתי מכובד שלנו אפשר להקטין ולשפר, בעיקר אם נפעל לצמצום הפערים הכלכליים".
בנושא זה, לדעתי, יש לפעול כדי לצמצם את הפער או יותר נכון לנסות לבטל את הקשר ההדוק כל-כך בין חינוך למצב סוציו-אקונומי באמצעות מתן הזדמנות שווה בחינוך ובכך להפריד בין הישגים לבין מצב כלכלי.
חשוב לציין גם כי בנוסף לפערים הכלכליים, מדינת ישראל הינה מדינה הטרוגנית והאוכלוסייה בה מורכבת מגלי העלייה שהגיעו אליה ממקומות שונים בעולם. יחד עם זאת, מדינות כמו קנדה וניו-זילנד בהן כ-20% מהתלמידים הם מהגרים התברגו בראש הדירוג במבחנים הבינלאומיים. יתרה מכך חלק מהעולים שהגיעו ארצה היו בעלי השכלה שנרכשה בארצות מוצאם – תרומה שהולכת ופוחתת עם הזמן.
ה-OECD בודק באמצעות הבחינות הבינלאומיות מרחבים נוספים הנוגעים להיבטים של חינוך ותרבות כגון: מדד של משאבים חינוכיים, מדד משאבי התלמיד (מחשב, ספרים, פינות עבודה, שולחן כתיבה וכד'), השקעה ממוצעת בתלמיד, גודל הכיתה, מספר מורים באזורי מצוקה בפרט, שכר מורים, מספר שעות הוראה שנתיות למורה.
מדינת ישראל הצטרפה ל-OECD מתוך הבנה של הגלובליזציה ומתוך רצון להיות חברה בארגון המדינות המתקדמות בעולם. אחת המשמעויות של להיות חלק מהמדינות המתקדמות, הינה קבלת המבחנים הבינלאומיים ומחויבות להישגים ולעמידה בסטנדרטים בינלאומיים. לא ניתן מצד אחד לרצות להיות שייכים לארגון של מדינות מתקדמות ומצד שני לנסות ולהתנער ולקטר על מה שנדרש מכך.
בעיני, הצטרפות מדינת ישראל לארגון ה-OECD אינו מהווה רק יוקרה באשר להיותה חלק מהמדינות המתקדמות בעולם, אלא מהווה גם ביקורת בינלאומית שלה נתונה מדינת ישראל.
מדינת ישראל צריכה לקבל את מעורבותו של ארגון ה-OECD בתחום החינוך מצד אחד כמבחן ומצד שני כהזדמנות לקדם רפורמות מבורכות במערכת החינוך שלה.
משרד החינוך משתמש בתוצאות מערכת ההערכה של ה- OECDבתחומים מסוימים על מנת ליצור מנוף מול המערכות הישראליות והאוצר במטרה להביא לשיפור בחינוך.
מדינת ישראל התברכה ב-20 השנים האחרונות בהישגים משמעותיים בתחום ההיי-טק, אך הידרדרות התוצאות של מערכת החינוך במבחנים הבינלאומיים של ה-OECD עלולה לאיים על המשך התפתחותה בשנים הבאות.
בפני משרד החינוך עומד אתגר מורכב באשר לשמירה של צביונה של מדינת ישראל כחברה משכילה.
בנוסף לנושא הכלכלי, נושא החינוך, הינו נושא מרכזי נוסף בו עוסק ארגון ה-OECD.
מדינת ישראל רצתה להצטרף לארגון מאמצע שנות ה-90. על מנת להתקבל ל-OECD יש צורך לעמוד בקריטריונים, אותם קבע הארגון ולעמוד בהצלחה במבחנים בינ"ל. במסגרת ההצטרפות לארגון חתמה מדינת ישראל על מסמך שבו היא מתחייבת להשלים חוסרים שיש לה מול הסטנדרטים של ה-OECD וביניהם גם חוסרים בתחום החינוך.
תוצאות מבחני פיז"ה 2009 (מבחנים בינ"ל הבודקים את הישגי התלמידים במקצועות שונים) מעידים על כך שממוצע התלמידים הישראלים היה נמוך מממוצע מדינות ה-OECD בכל המקצועות, מספר התלמידים המצטיינים היה נמוך יותר מהממוצע ומספר התלמידים שנחלו כישלון היה גבוה מרב מדינות ה- OECD. הממצאים מעידים על כך שבמערכת החינוך הישראלית קיימים פערים כלכליים, הבאים לידי ביטוי בהישגי התלמידים.
אצטט בעניין זה מדבריו של פרופ' חיים אדלר, חתן פרס ישראל לחינוך, "הפערים שקיימים מאז קום המדינה, בעיקר בציבור הערבי, הם הבעיה הכי גדולה שלנו. כל עוד הם ימשיכו להתקיים – גם הפערים בחינוך ימשיכו. עושים כיום מאמצים גדולים בחינוך ורואים שיפור קטן, אבל הוא רק בשולי השוליים, את המעמד הבלתי מכובד שלנו אפשר להקטין ולשפר, בעיקר אם נפעל לצמצום הפערים הכלכליים".
בנושא זה, לדעתי, יש לפעול כדי לצמצם את הפער או יותר נכון לנסות לבטל את הקשר ההדוק כל-כך בין חינוך למצב סוציו-אקונומי באמצעות מתן הזדמנות שווה בחינוך ובכך להפריד בין הישגים לבין מצב כלכלי.
חשוב לציין גם כי בנוסף לפערים הכלכליים, מדינת ישראל הינה מדינה הטרוגנית והאוכלוסייה בה מורכבת מגלי העלייה שהגיעו אליה ממקומות שונים בעולם. יחד עם זאת, מדינות כמו קנדה וניו-זילנד בהן כ-20% מהתלמידים הם מהגרים התברגו בראש הדירוג במבחנים הבינלאומיים. יתרה מכך חלק מהעולים שהגיעו ארצה היו בעלי השכלה שנרכשה בארצות מוצאם – תרומה שהולכת ופוחתת עם הזמן.
ה-OECD בודק באמצעות הבחינות הבינלאומיות מרחבים נוספים הנוגעים להיבטים של חינוך ותרבות כגון: מדד של משאבים חינוכיים, מדד משאבי התלמיד (מחשב, ספרים, פינות עבודה, שולחן כתיבה וכד'), השקעה ממוצעת בתלמיד, גודל הכיתה, מספר מורים באזורי מצוקה בפרט, שכר מורים, מספר שעות הוראה שנתיות למורה.
מדינת ישראל הצטרפה ל-OECD מתוך הבנה של הגלובליזציה ומתוך רצון להיות חברה בארגון המדינות המתקדמות בעולם. אחת המשמעויות של להיות חלק מהמדינות המתקדמות, הינה קבלת המבחנים הבינלאומיים ומחויבות להישגים ולעמידה בסטנדרטים בינלאומיים. לא ניתן מצד אחד לרצות להיות שייכים לארגון של מדינות מתקדמות ומצד שני לנסות ולהתנער ולקטר על מה שנדרש מכך.
בעיני, הצטרפות מדינת ישראל לארגון ה-OECD אינו מהווה רק יוקרה באשר להיותה חלק מהמדינות המתקדמות בעולם, אלא מהווה גם ביקורת בינלאומית שלה נתונה מדינת ישראל.
מדינת ישראל צריכה לקבל את מעורבותו של ארגון ה-OECD בתחום החינוך מצד אחד כמבחן ומצד שני כהזדמנות לקדם רפורמות מבורכות במערכת החינוך שלה.
משרד החינוך משתמש בתוצאות מערכת ההערכה של ה- OECDבתחומים מסוימים על מנת ליצור מנוף מול המערכות הישראליות והאוצר במטרה להביא לשיפור בחינוך.
מדינת ישראל התברכה ב-20 השנים האחרונות בהישגים משמעותיים בתחום ההיי-טק, אך הידרדרות התוצאות של מערכת החינוך במבחנים הבינלאומיים של ה-OECD עלולה לאיים על המשך התפתחותה בשנים הבאות.
בפני משרד החינוך עומד אתגר מורכב באשר לשמירה של צביונה של מדינת ישראל כחברה משכילה.
יום רביעי, 8 בדצמבר 2010
"ציידי המוחות"
בהמשך לפוסט הקודם בו ציינתי את חשיבותם של המנהלים כציר מרכזי שיכול להוביל לשינוי במערכת החינוך בכלל ובבית ספרם בפרט - במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתאריך 3.12.10 התפרסמה כתבה בשם: "ציידי המוחות" מאת יאיר לפיד.
הכתבה מביאה דוגמא של 7 מנהלי בתי-ספר תיכוניים ממקומות שונים בארץ, עם תלמידים בעלי רקע סוציו-אקונומי שונה, בעלי ותק שונה והדוגלים בשיטות חינוך שונות שניים מהם מהחינוך המיוחד, שניים מהחינוך הפרטי ושלושה מהחינוך הרגיל. המשותף לכל המנהלים הוא מהפכה שהובילו בבית ספרם מתוך מגמה לשינוי ושיפור במערכת החינוך.
בכתבה מוזכרת הרפורמה שנעשתה בפינלנד, שכללה הקמת מועצה לאומית לחינוך (ב-1999), המורכבת מאנשי רוח ואקדמיה ומנותקת מהפוליטיקה. באמצעות מועצה זו ייעלו את משרד החינוך הפיני והסמכויות הועברו למנהלי בתי הספר ולרשויות המקומיות. הרפורמה נעשתה תוך שימת דגש על צמצום פערים וצמצום החינוך הפרטי ל-1% מכלל בתי הספר במדינה וכן תוך עבודה קשה, כשהפינים הגדירו את החינוך כמטרה לאומית עליונה.
רפורמה זו השיגה את מטרתה וכבר 7 שנים שפינלנד נמצאת במקום הראשון בעולם בהישגי החינוך.
הדעות חלוקות באשר להצלחת מודל הרפורמה שנעשה בפינלנד גם בישראל. יש הטוענים כי לאור הצלחת הרפורמה בפינלנד יש ללמוד אותה ואת הדרך שבה הושגה, על מנת ליישמה גם במערכת החינוך בישראל. מנגד יש הטוענים כי מדינת ישראל אינה פינלנד ויש בה אוכלוסיה הטרוגנית, אשר הגיעה אליה ממקומות שונים עם שפות שונות ולכן לא בהכרח שרפורמה שהתאימה לפינלנד תתאים גם למערכת החינוך במדינת ישראל.
אני נוטה להסכים עם גישה זו אך יחד עם זאת חושבת כי אין להתעלם מההצלחה שנחלו הפינים ושיש לבחון מוטיבים ברפורמה זו המתאימים גם למערכת החינוך במדינת ישראל למרות השונות.
נקודה נוספת שהוזכרה בכתבה הינה שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שמערכת החינוך שלה תדרדר עוד יותר ממצבה החמור בו היא מצויה כיום וזאת מאחר והאיכות היא "המחזיקה את ישראל בחיים" והיא עצם הקיום שלה. המשך קיומה של המדינה תלוי באיכותה.
הבעיות המרכזיות מהן סובלת מערכת החינוך ושעליהן הצביעו המנהלים שהתראיינו לכתבה הינן:
1. מעמדו הקשה של המורה במדינת ישראל ומצב נתון בו מוקצים משאבים ותקציבים גדולים יותר לביטחון מאשר לחינוך.
2. בינוניות של מערכת החינוך, המתבטאת בכך שכח האדם המגיע למערכת לא בהכרח מתאים לעסוק בהוראה וזאת בשל השכר הנמוך המוצע למורים, הכשרת מורים ותוכניות לימודים בינוניות. אין מענה לחלשים או למצטיינים.
3. תדירות גבוהה של חילופי שרים בעלי אג'נדות שונות הנוגעות לחינוך – מצב המונע אג'נדה חינוכית ארוכת טווח.
4. הרפורמות המוצעות אמורות לכלול בתוכן את המערכת כולה ולא רק את המורים והתלמידים.
5. מתבצעת מדידה לא יעילה של הישגים. לדוגמא: בחינות בגרות מיושנות המבוססות על זכירה ושינון ושאינן מותירות ערך מוסף אמיתי לתלמידים.
6. חינוך איכותי צריך להתחיל בגיל הרך (החל מגיל 3) וזו דווקא התקופה המוזנחת ביותר במערכת החינוך במדינת ישראל.
יצוין כי אחד המנהלים טען שאמנם יש מה לשפר במערכת החינוך, אך יחד עם זאת קיים נוער איכותי, משכיל ואכפתי ובסך הכל נעשית עבודה טובה במערכת החינוך ושכל דור מקטר על הנוער שלו.
לדעתי אכן קיים נוער איכותי ואולי אין לו מספיק ניראות, אך לא מדובר בקיטורים על הנוער אלא יש בעיה אמיתית במערכת החינוך שלא ניתן להתעלם ממנה ויש ממש בכל אחת מששת הנקודות שהוזכרו לעיל באשר לבעיות האמיתיות של מערכת החינוך וחייבים לתת עליהן את הדעת.
נושא נוסף שעלה בכתבה נקשר להקמת בתי ספר פרטיים במדינת ישראל לפיו מחד מנהל הגורס כי החינוך הוא יעד לאומי ושתלמידי ישראל זקוקים ליותר ועל מערכת החינוך הציבורית לדאוג להם ואם אינה עושה זאת כראוי, עליהם לקבל זאת ממקומות אחרים ולכן מוקמים בתי ספר פרטיים. מאידך, קיימת טענה לפיה הקמת בתי ספר פרטיים מחלישה את החברה ופוגעת בחינוך הציבורי.
ריבוי סמכויות וסתירה ביניהן וכן בירוקרטיה סבוכה ומסורבלת הינם חלק מהקשיים איתם מתמודדים מנהלי בתי ספר במדינת ישראל – דבר המקשה עליהם לבצע את עבודתם ולהוביל לשיפור ושינוי. בעניין זה אני חושבת כי כדי להוביל לשיפור ושינוי יש לתת למנהלי בתי הספר אוטונומיה לניהול עצמי הן מבחינה תקציבית והן מבחינה פדגוגית. יש לתת להם את הכלים הניהוליים הנכונים וכן הכשרה מתאימה.
למרות כל הקשיים מהן סובלת מערכת החינוך, כשקראתי את הכתבה חשתי כי כל המנהלים שהתראיינו בה הדגישו את הצד הערכי שבחינוך ואת האחריות הרבה המוטלת על המורה בתפקיד ההוראה. כמו כן הדגישו את הבחירה של המורים במקצוע זה למרות התגמול הנמוך לו הם זוכים וזאת מאחר והם רואים בתפקידם שליחות מתוך מטרה לתרום ולהשפיע.
הכתבה מביאה דוגמא של 7 מנהלי בתי-ספר תיכוניים ממקומות שונים בארץ, עם תלמידים בעלי רקע סוציו-אקונומי שונה, בעלי ותק שונה והדוגלים בשיטות חינוך שונות שניים מהם מהחינוך המיוחד, שניים מהחינוך הפרטי ושלושה מהחינוך הרגיל. המשותף לכל המנהלים הוא מהפכה שהובילו בבית ספרם מתוך מגמה לשינוי ושיפור במערכת החינוך.
בכתבה מוזכרת הרפורמה שנעשתה בפינלנד, שכללה הקמת מועצה לאומית לחינוך (ב-1999), המורכבת מאנשי רוח ואקדמיה ומנותקת מהפוליטיקה. באמצעות מועצה זו ייעלו את משרד החינוך הפיני והסמכויות הועברו למנהלי בתי הספר ולרשויות המקומיות. הרפורמה נעשתה תוך שימת דגש על צמצום פערים וצמצום החינוך הפרטי ל-1% מכלל בתי הספר במדינה וכן תוך עבודה קשה, כשהפינים הגדירו את החינוך כמטרה לאומית עליונה.
רפורמה זו השיגה את מטרתה וכבר 7 שנים שפינלנד נמצאת במקום הראשון בעולם בהישגי החינוך.
הדעות חלוקות באשר להצלחת מודל הרפורמה שנעשה בפינלנד גם בישראל. יש הטוענים כי לאור הצלחת הרפורמה בפינלנד יש ללמוד אותה ואת הדרך שבה הושגה, על מנת ליישמה גם במערכת החינוך בישראל. מנגד יש הטוענים כי מדינת ישראל אינה פינלנד ויש בה אוכלוסיה הטרוגנית, אשר הגיעה אליה ממקומות שונים עם שפות שונות ולכן לא בהכרח שרפורמה שהתאימה לפינלנד תתאים גם למערכת החינוך במדינת ישראל.
אני נוטה להסכים עם גישה זו אך יחד עם זאת חושבת כי אין להתעלם מההצלחה שנחלו הפינים ושיש לבחון מוטיבים ברפורמה זו המתאימים גם למערכת החינוך במדינת ישראל למרות השונות.
נקודה נוספת שהוזכרה בכתבה הינה שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שמערכת החינוך שלה תדרדר עוד יותר ממצבה החמור בו היא מצויה כיום וזאת מאחר והאיכות היא "המחזיקה את ישראל בחיים" והיא עצם הקיום שלה. המשך קיומה של המדינה תלוי באיכותה.
הבעיות המרכזיות מהן סובלת מערכת החינוך ושעליהן הצביעו המנהלים שהתראיינו לכתבה הינן:
1. מעמדו הקשה של המורה במדינת ישראל ומצב נתון בו מוקצים משאבים ותקציבים גדולים יותר לביטחון מאשר לחינוך.
2. בינוניות של מערכת החינוך, המתבטאת בכך שכח האדם המגיע למערכת לא בהכרח מתאים לעסוק בהוראה וזאת בשל השכר הנמוך המוצע למורים, הכשרת מורים ותוכניות לימודים בינוניות. אין מענה לחלשים או למצטיינים.
3. תדירות גבוהה של חילופי שרים בעלי אג'נדות שונות הנוגעות לחינוך – מצב המונע אג'נדה חינוכית ארוכת טווח.
4. הרפורמות המוצעות אמורות לכלול בתוכן את המערכת כולה ולא רק את המורים והתלמידים.
5. מתבצעת מדידה לא יעילה של הישגים. לדוגמא: בחינות בגרות מיושנות המבוססות על זכירה ושינון ושאינן מותירות ערך מוסף אמיתי לתלמידים.
6. חינוך איכותי צריך להתחיל בגיל הרך (החל מגיל 3) וזו דווקא התקופה המוזנחת ביותר במערכת החינוך במדינת ישראל.
יצוין כי אחד המנהלים טען שאמנם יש מה לשפר במערכת החינוך, אך יחד עם זאת קיים נוער איכותי, משכיל ואכפתי ובסך הכל נעשית עבודה טובה במערכת החינוך ושכל דור מקטר על הנוער שלו.
לדעתי אכן קיים נוער איכותי ואולי אין לו מספיק ניראות, אך לא מדובר בקיטורים על הנוער אלא יש בעיה אמיתית במערכת החינוך שלא ניתן להתעלם ממנה ויש ממש בכל אחת מששת הנקודות שהוזכרו לעיל באשר לבעיות האמיתיות של מערכת החינוך וחייבים לתת עליהן את הדעת.
נושא נוסף שעלה בכתבה נקשר להקמת בתי ספר פרטיים במדינת ישראל לפיו מחד מנהל הגורס כי החינוך הוא יעד לאומי ושתלמידי ישראל זקוקים ליותר ועל מערכת החינוך הציבורית לדאוג להם ואם אינה עושה זאת כראוי, עליהם לקבל זאת ממקומות אחרים ולכן מוקמים בתי ספר פרטיים. מאידך, קיימת טענה לפיה הקמת בתי ספר פרטיים מחלישה את החברה ופוגעת בחינוך הציבורי.
ריבוי סמכויות וסתירה ביניהן וכן בירוקרטיה סבוכה ומסורבלת הינם חלק מהקשיים איתם מתמודדים מנהלי בתי ספר במדינת ישראל – דבר המקשה עליהם לבצע את עבודתם ולהוביל לשיפור ושינוי. בעניין זה אני חושבת כי כדי להוביל לשיפור ושינוי יש לתת למנהלי בתי הספר אוטונומיה לניהול עצמי הן מבחינה תקציבית והן מבחינה פדגוגית. יש לתת להם את הכלים הניהוליים הנכונים וכן הכשרה מתאימה.
למרות כל הקשיים מהן סובלת מערכת החינוך, כשקראתי את הכתבה חשתי כי כל המנהלים שהתראיינו בה הדגישו את הצד הערכי שבחינוך ואת האחריות הרבה המוטלת על המורה בתפקיד ההוראה. כמו כן הדגישו את הבחירה של המורים במקצוע זה למרות התגמול הנמוך לו הם זוכים וזאת מאחר והם רואים בתפקידם שליחות מתוך מטרה לתרום ולהשפיע.
יום רביעי, 1 בדצמבר 2010
בין חינוך ללמידה והישגים
ב-23.1.10 התקיים במרכז הקונגרסים בירושלים כנס שני של מכון "אבני ראשה" למנהלי בתי הספר מכל רחבי הארץ.
מכון "אבני ראשה" הינו מכון ישראלי למנהיגות בית ספרית, אשר הוקם ב-2007 כיוזמה משותפת של משרד החינוך וקרן "יד הנדיב", במטרה לקדם את מערכת החינוך בישראל ולשפר את הישגי תלמידיה וכל זאת באמצעות מנהלי בתי הספר הנחשבים כמנהיגים מובילים ומשפיעים במערכת החינוך בישראל.
אציין כי שוחחתי על הכנס עם הגב' חנה לויטה, אשר הנחתה את אחד המושבים, עליו אכתוב בהמשך ולהלן משיחתנו:
ההרצאה המרכזית בכנס – שיפור בית ספרי: הבטחה או אשליה ? הייתה של פרופ' בן לוין, יו"ר הקתדרה למחקר מנהיגות חינוכית ומדיניות מאוניברסיטת טורונטו בקנדה. מחקריו עוסקים ברפורמות רחבות היקף, שוויון הזדמנויות בחינוך ומציאת דרכים טובות יותר לקשר בן מחקר, מדיניות ופרקטיקה.
הסוגיות המרכזיות בהרצאתו נגעו בשאלות: מה נדרש ממערכת חינוך שלמה כדי לשפר את הישגיהם של כלל התלמידים ? מה נדרש בהקשר זה מבית הספר ומה מהמערכת כדי להניע שיפור זה ? איזה אחריות מנהיגותית נדרשת ממנהלי בתי הספר בהקשר זה ?
הסוגיות המרכזיות בהרצאתו נגעו בשאלות: מה נדרש ממערכת חינוך שלמה כדי לשפר את הישגיהם של כלל התלמידים ? מה נדרש בהקשר זה מבית הספר ומה מהמערכת כדי להניע שיפור זה ? איזה אחריות מנהיגותית נדרשת ממנהלי בתי הספר בהקשר זה ?
בנוסף לכך היו מושבים מקבילים שדנו בנושאים שונים הנוגעים לחינוך. בפוסט זה בחרתי להתמקד במושב בשם: בין חינוך ללמידה והישגים , שהונחה ע"י הגב' חנה לויטה – לשעבר, מנהלת בית הספר שליד האוניברסיטה בירושלים ואשר השתתפו בו: ד"ר אמנון כרמון – מנהל מכון "כרם" להכשרת מורים לחינוך הומניסטי יהודי, ירושלים. ד"ר עופר רימון – ראש מנהל מדע וטכנולוגיה, משרד החינוך. גב' אירית אהרונסון – מנהלת בית הספר התיכון קמפוס קריית שרת. מר אהרל'ה רוטשטיין – מנהל בית החינוך הניסויי תיכון שער הנגב, ניר עם.
מושב זה עסק בשאלות מורכבות: האם אנו מלמדים את מה שראוי ללמוד בדרך שבה ראוי ללמד ? מהן מטרות ההוראה והלמידה של חברת ידע ישראלית דמוקרטית והאם ניתן להשיגן באמצעות בתי הספר במתכונתם הנוכחית ? ומי אמור לקבוע את מטרות בית הספר ובאילו דרכים והליכים ?
בית הספר המודרני התפתח בהתאם לדפוסים של המאה ה-19. עם זאת ההוויה והתודעה השתנו, אך בית הספר ממשיך לפעול בהתאם למבנה המקורי שלו קרי: דרכי ההוראה, מבנה תכנית הלימודים והארגון ושיטות ההערכה כמעט שלא השתנו. דבר זה הוביל לפער גדול בין הסביבה הכלכלית-תרבותית-חברתית הקיימת מחוץ לבית הספר לבין בית הספר, מה שמחייב התייחסות שונה באשר למטרות ההוראה והלמידה של בית הספר בימינו אלה.
הגב' לויטה פתחה את המושב בכך שבית ספר זהו מקום, אשר אם פועל נכון עם תלמידיו, הם מסיימים עם סיפוק את הלימודים בו. התלמידים זוכרים את בית הספר לטובה והלימודים נתפסים כחוויה טובה עבורם. היא תארה את דרכי הפיתוח בבית הספר אותו ניהלה ללמידה עצמאית ויצירתית ואת האמון והגיבוי לו זכו מצד מערכת החינוך. בד בבד הזכירה התהליכים שהובילו להורדת הגיוון בלמידה ולכניסתה של הסטנדרטיזציה בלמידה, אשר תפסה מקום נכבד ומרכזי בלמידה כיום ולמעשה שיתקה את הפיתוח של תוכניות לימודים ושילוב המורים בתהליך. עוד הוסיפה כי ערכי החינוך צריכים להיות חלק מהתכנים הלימודיים ואינם צריכים להיות נפרדים מהתכנית הכוללת.
ד"ר אמנון כרמון הדגיש כי משרד החינוך משנה מטרות חדשות לבקרים ואינו קובע מטרות שיש ללכת לאורן – דבר המקשה על יכולת להביא לשינויים בהישגים ולשיפורים. מנגד טען ד"ר עופר רימון כי זוהי הכללה ושיש למשרד החינוך תוכנית ובה מטרות מוגדרות. קיימת תוכנית המאה ה-21 והיא בעלת 11 יעדים כשחלק ממנה כולל את שילוב התקשוב בחינוך, שכן לתפיסתו: "אי אפשר ללמד את מיומנויות המאה ה-21 ללא הטכנולוגיה של המאה ה-21".
אני חושבת כי כנס מסוג זה הינו דבר פורה ומוסיף למערכת החינוך בכך שנדונות בו סוגיות מהותיות העשויות להוביל ולהשפיע על שינוי ושיפור במערכת החינוך.
אני חושבת כי כנס מסוג זה הינו דבר פורה ומוסיף למערכת החינוך בכך שנדונות בו סוגיות מהותיות העשויות להוביל ולהשפיע על שינוי ושיפור במערכת החינוך.
לדעתי אחת ממטרותיו של בית הספר היא לפתח סקרנות בקרב התלמידים ורצון ללמוד. קיימות דרכים שונות ללמידה ועל בית הספר ליצור דרכים אלו עבור התלמידים. בהקשר זה אני מסכימה עם דבריה של הגב' לויטה באשר לצורך לפעול לכך שהלמידה בבית הספר תהיה חוויה משמעותית וטובה לתלמידים. כמו כן לא ניתן להתעלם מכך שאין רציפות באשר לתוכניות ולמטרות לימודיות במערכת החינוך – דבר היוצר קושי לאורך זמן.
לתפיסתי, שילוב התקשוב בחינוך, עליו דיבר ד"ר רימון, הוא חיוני מאחר ולא ניתן להתעלם מכך שלתקשוב יש מקום משמעותי בתחומים רבים בחיינו ובחיי התלמידים. בשילוב התקשוב בחינוך לא יגדל עוד יותר הפער, הקיים כיום ושהוזכר לעיל, בין בתי הספר לבין הסביבה שמחוצה לו.
בעיני למנהלי בתי הספר יש תפקיד מהותי ומכריע באשר לקידום ושיפור מערכת החינוך. על המנהלים להוביל ולהפוך את בתי הספר לארגונים לומדים אשר איכות הלמידה בהם טובה, להרים את התלמידים מהמקום בו הם מצויים וכל זאת תוך שילוב המורים בעשייה. כאן המקום לציין כי השם "אבני ראשה" ניתן למכון מאחר והאבן הראשה היא האבן העליונה בקשת של בניין כלומר: האבן העיקרית והחשובה ביותר כשכל השאר תלוי בה.
יום רביעי, 24 בנובמבר 2010
פני הדור כפני הפייסבוק
פני הדור כפני הפייסבוק
הסרטון הנ"ל מציג טעימה מדעותיהם של חלק מנציגי הישיבות והאולפנות של בני-עקיבא, אשר התכנסו ליום עיון בחינוך ושערוץ 7 שוחח איתם על אתגרי הדור הזה.
דעה אחת הבאה לידי ביטוי בסרטון גורסת כי: "הנוער משלה את עצמו שהוא מחובר לעצמו, אך הוא מחובר למכשירים. בתקופה הפוסט מודרניסטית הילד מחובר למחשב, מחובר לפלאפון ויש להחזיר את האדם אל עצמו".
בעיני אמירה זו מתעלמת ממצב קיים, שיש להתמודד איתו, גם אם הוא אינו תואם במדויק את הקו החינוכי אליו הורגלו עד כה.
לעומת הגישה הנ"ל קיימת גישה אחרת, הרואה במפגש בין החברה המסורתית והטכנולוגיה המודרנית כדבר שאין להדחיקו או להתכחש אליו.
לפי גישה זו, הקושי קיים ואין להתעלם ממנו אלא יש לנסות ולפרוץ את הדרך באמצעות יוזמות חינוכיות אשר יתנו מענה לדור הנוכחי. עדיף שהדבר ייעשה על ידי המחנכים, אשר יתעלו את השימוש בטכנולוגיה לכיוונים חיוביים מאשר שהוא יישאר פרוץ וינווט ע"י גורמים אחרים, שהשפעתם על חינוך הנוער המסורתי תהיה בלתי מבוקרת ואף שלילית.
אני חושבת שיש בגישה זו פתיחות וניסיון להתמודד ולחשוב מה נכון לעשות עם האתגרים החדשים הניצבים בפני מחנכי הדור הנוכחי.
קיימת הנחה לפיה האינטרנט נתפס ככלי שעלול להחליש את החברה מבחינה דתית באמצעות חשיפה לתכנים שליליים. בהקשר זה סוגיה נוספת שעלתה בסרטון מתייחסת לאפשרות של היפרדות מהאינטרנט והפייסבוק על מנת לא לקדש את החול ובכך לפתור את הבעיה. אפשרות זו נדחתה מהסיבה שהדור הנוכחי מחובר לטכנולוגיה וזה לא ריאלי לחשוב כלל על פתרון מסוג זה.
קיים הבדל בין צורת החינוך שהייתה במגזר זה לפני למעלה מעשור לבין העידן הנוכחי ויש להיות רלוונטיים לעידן הנוכחי ובכך לתת מענה מסוים לדילמות.
אחת היוזמות החיוביות בעיני המוזכרת בסרטון היא שיעור בפייסבוק, שערך אחד המחנכים ובכך יצר פתיחות לנושאים "חמים" המדברים אל הנוער ובאמצעות כלי טכנולוגי שרבים מבני הנוער עושים בו שימוש.
לסיכום ניתן לומר כי גם במגזר השמרני קיימת ההבנה כי בריחה מהמציאות והתנגדות לא תועיל ויש ניסיון לגשר בין הדעות השונות, באשר למידת החשיפה לאינטרנט ולשילובו לתועלת החינוך הדתי.
הסרטון הנ"ל מציג טעימה מדעותיהם של חלק מנציגי הישיבות והאולפנות של בני-עקיבא, אשר התכנסו ליום עיון בחינוך ושערוץ 7 שוחח איתם על אתגרי הדור הזה.
דעה אחת הבאה לידי ביטוי בסרטון גורסת כי: "הנוער משלה את עצמו שהוא מחובר לעצמו, אך הוא מחובר למכשירים. בתקופה הפוסט מודרניסטית הילד מחובר למחשב, מחובר לפלאפון ויש להחזיר את האדם אל עצמו".
בעיני אמירה זו מתעלמת ממצב קיים, שיש להתמודד איתו, גם אם הוא אינו תואם במדויק את הקו החינוכי אליו הורגלו עד כה.
לעומת הגישה הנ"ל קיימת גישה אחרת, הרואה במפגש בין החברה המסורתית והטכנולוגיה המודרנית כדבר שאין להדחיקו או להתכחש אליו.
לפי גישה זו, הקושי קיים ואין להתעלם ממנו אלא יש לנסות ולפרוץ את הדרך באמצעות יוזמות חינוכיות אשר יתנו מענה לדור הנוכחי. עדיף שהדבר ייעשה על ידי המחנכים, אשר יתעלו את השימוש בטכנולוגיה לכיוונים חיוביים מאשר שהוא יישאר פרוץ וינווט ע"י גורמים אחרים, שהשפעתם על חינוך הנוער המסורתי תהיה בלתי מבוקרת ואף שלילית.
אני חושבת שיש בגישה זו פתיחות וניסיון להתמודד ולחשוב מה נכון לעשות עם האתגרים החדשים הניצבים בפני מחנכי הדור הנוכחי.
קיימת הנחה לפיה האינטרנט נתפס ככלי שעלול להחליש את החברה מבחינה דתית באמצעות חשיפה לתכנים שליליים. בהקשר זה סוגיה נוספת שעלתה בסרטון מתייחסת לאפשרות של היפרדות מהאינטרנט והפייסבוק על מנת לא לקדש את החול ובכך לפתור את הבעיה. אפשרות זו נדחתה מהסיבה שהדור הנוכחי מחובר לטכנולוגיה וזה לא ריאלי לחשוב כלל על פתרון מסוג זה.
קיים הבדל בין צורת החינוך שהייתה במגזר זה לפני למעלה מעשור לבין העידן הנוכחי ויש להיות רלוונטיים לעידן הנוכחי ובכך לתת מענה מסוים לדילמות.
אחת היוזמות החיוביות בעיני המוזכרת בסרטון היא שיעור בפייסבוק, שערך אחד המחנכים ובכך יצר פתיחות לנושאים "חמים" המדברים אל הנוער ובאמצעות כלי טכנולוגי שרבים מבני הנוער עושים בו שימוש.
לסיכום ניתן לומר כי גם במגזר השמרני קיימת ההבנה כי בריחה מהמציאות והתנגדות לא תועיל ויש ניסיון לגשר בין הדעות השונות, באשר למידת החשיפה לאינטרנט ולשילובו לתועלת החינוך הדתי.
יום רביעי, 17 בנובמבר 2010
האם עדיפים בתי ספר אליטיסטיים מצטיינים או בתי ספר בינוניים כלליים ?
בכנס ון ליר לחינוך IETC שכותרות "מדיניות מורים והוראה" שנערך ב- 7-10.11.10 מתח שר החינוך, מר גדעון סער, ביקורת על מוסדות החינוך הפרטיים, והאשימם בבריחת טובי המורים והמנהלים ממערכת החינוך הציבורית.
להלן הקישור לדבריו מתוך האתר nrg מעריב:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/176/319.html
המגמה של הקמת בתי ספר פרטיים בישראל הולכת וגדלה. ההערכה היא כי נפתחים כעשרה בתי ספר וגנים פרטיים בשנה. ההחלטה על פתיחת בתי ספר פרטיים נובעת מהמקום הנמוך אליו הגיעה מערכת החינוך הציבורי בישראל.
תחושת ההורים היא, שמערכת החינוך הציבורי בישראל הולכת ומידרדרת ושהגיעה העת לעשות מעשה ולנקוט בכל דרך על מנת להגן על הילדים ועל מנת לא לפגוע בעתידם.
החזון של בתי הספר הפרטיים הוא לחנך את מנהיגי העתיד. תהליך המיון הוא מדוקדק וכולל ראיונות אישיים והצגת המלצות. המורים המלמדים בבתי ספר אלו הם בעלי תואר שני, אשר משתכרים במשכורת גבוהה בהרבה מזו המקובלת בבתי הספר הציבוריים. בנוסף התלמידים מקבלם שיעורי העשרה ממרצים מומחים בתחומים שונים.
בכתבה בשם "ילד טופ" מאת רען שקד שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" במוסף 7 ימים ב-8.9.10 נסקרת בהרחבה תופעה זו של הקמת בתי ספר פרטיים מסוגים שונים כגון: דמוקרטיים, אומנותיים, אנתרופוסופיים, בתי ספר למצוינות, למנהיגות, לטבע, בתי ספר אקולוגיים ומעורבים דתיים-חילוניים - המשמשים אלטרנטיבה למערכת החינוך הציבורית.
במחקר בנושא (המוזכר בכתבה) שפרסמה ד"ר בוורלי מזרחי ממכלת אשקלון ב-2007 , ציינה כי "מוסדות לימוד אליטיסטיים הם קרש קפיצה להשתלבות בעמדות מפתח" "בתי הספר התיכוניים היוקרתיים הם אלה שעושים חיברות למצוינות, שמאפשרת כניסה לאוניברסיטאות, וזה תהליך שמתחיל בגיל די מוקדם."
לנושא הכספי יש ערך לא מבוטל בכל הקשור בהחלטה האם לשלוח את הילד ללמוד בבית ספר פרטי, המעניק הרבה יותר מבית ספר ציבורי. שכר הלימוד בבתי ספר פרטיים בישראל נע בין 10,000 ל-35,000 ₪ בשנה וכאן המקום לשאול האם מדובר בחינוך לאליטיסטים בלבד ? והאם ילד בעל יכולות קוגניטיביים, אך שהוריו אינם בעלי אמצעים לא יוכל ליהנות מסוג לימודים זה ?
זוהי הטענה הרווחת כנגד בתי הספר הפרטיים אך אצטט מתשובתם של העומדים בראש שני בתי ספר פרטיים: האחת אילנה נולמן, מנהלת התיכון למדעים ואומנויות בירושלים האומרת כי: "המושג מצוינות איים על אנשים והתפרש כאליטיזם. אנחנו בפירוש לא אליטיסטים, לא כלכלית. אנחנו בי"ס לעילית אינטלקטואלית. רב הילדים שלנו מגיעים מהפריפריה. 70% מהם מקבלים מלגות. זו לא אצולת הממון, זו אצולת הראש."
השני: ארז מנהיימר, מנכ"ל ביה"ס חברותא: "אנחנו עולים 35,000 ₪ בשנה, אבל רק אחרי שתלמיד התקבל לבית הספר אנחנו מדברים עם ההורים על שכר הלימוד. אם יש באפשרותם, הם משלמים. אם לא, הם מקבלים את המימון מבית הספר. אנחנו מצהירים שלא יהיה תלמיד ראוי ומתאים שלא יתקבל אלינו בגלל הנושא הכספי. יש לנו קרן מלגות חיצוניות לביה"ס במימון תורמים, ובערך 45% מתלמידי ביה"ס הם על מלגה."
כאמור, הביקוש לחינוך טוב יותר לא נובע רק מהצורך של מצוינות ומנהיגות בו דוגלים בתי הספר האלטרנטיביים, אלא נובע בעיקר מהחשש לגורל הצפוי לילדים ולפוטנציאל שלהם שלא תמיד יכול להתממש בחינוך הציבורי.
אולי העובדה שקמים בתי ספר אלטרנטיביים תאלץ את מערכת החינוך הציבורית להשתפר למרות היותה גדולה, מורכבת, בירוקרטית ולא יציבה מבחינת התדירות שבה מוחלפים שרי החינוך במדינת ישראל.
טענה נוספת המועלית כנגד בתי הספר האלטרנטיביים נעוצה בכך שהם גוזלים את הסיכוי לחינוך שוויוני, ישנה זליגה אליהם של מורים ותלמידים מצטיינים ובכך הם מחלישים עוד יותר את החינוך הציבורי.
בנוסף, בתי הספר האלטרנטיביים מתוקצבים מכספי ציבור, מפני שאינם פרטיים לגמרי אלא נמצאים במעמד של "מוכר אך אינו רשמי" כלומר: חינוך פרטי במימון ציבורי. בכך למעשה נוצר מצב בו מדינת ישראל ומערכת החינוך הציבורי מממנים במו ידיהם את קריסת החינוך הציבורי.
כתוצאה מכך, משרד החינוך הקשיח את עמדתו באשר למתן אישור של מוסד לא רשמי לקבל הכרה ורישיון ובכך למעשה נותן העדפה ברורה לחינוך הרשמי.
אסיים בקישור לכתבה: שפורסמה ב- ynet ב-16.11 על בית הספר הפרטי "חברותא", שקיבל בשבוע שעבר רישיון הפעלה.
לומדים בחברותא:"בתיכון רגיל כיף רק בהפסקה"
בכתבה מתוארים ומובאים בצורה מוחשית רב הנקודות שהועלו בפוסט זה, באשר להקמת בתי ספר פרטיים כאלטרנטיבה לבתי הספר הציבוריים של מערכת החינוך הרשמית, ההולכת ונחלשת.
להלן הקישור לדבריו מתוך האתר nrg מעריב:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/176/319.html
המגמה של הקמת בתי ספר פרטיים בישראל הולכת וגדלה. ההערכה היא כי נפתחים כעשרה בתי ספר וגנים פרטיים בשנה. ההחלטה על פתיחת בתי ספר פרטיים נובעת מהמקום הנמוך אליו הגיעה מערכת החינוך הציבורי בישראל.
תחושת ההורים היא, שמערכת החינוך הציבורי בישראל הולכת ומידרדרת ושהגיעה העת לעשות מעשה ולנקוט בכל דרך על מנת להגן על הילדים ועל מנת לא לפגוע בעתידם.
החזון של בתי הספר הפרטיים הוא לחנך את מנהיגי העתיד. תהליך המיון הוא מדוקדק וכולל ראיונות אישיים והצגת המלצות. המורים המלמדים בבתי ספר אלו הם בעלי תואר שני, אשר משתכרים במשכורת גבוהה בהרבה מזו המקובלת בבתי הספר הציבוריים. בנוסף התלמידים מקבלם שיעורי העשרה ממרצים מומחים בתחומים שונים.
בכתבה בשם "ילד טופ" מאת רען שקד שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" במוסף 7 ימים ב-8.9.10 נסקרת בהרחבה תופעה זו של הקמת בתי ספר פרטיים מסוגים שונים כגון: דמוקרטיים, אומנותיים, אנתרופוסופיים, בתי ספר למצוינות, למנהיגות, לטבע, בתי ספר אקולוגיים ומעורבים דתיים-חילוניים - המשמשים אלטרנטיבה למערכת החינוך הציבורית.
במחקר בנושא (המוזכר בכתבה) שפרסמה ד"ר בוורלי מזרחי ממכלת אשקלון ב-2007 , ציינה כי "מוסדות לימוד אליטיסטיים הם קרש קפיצה להשתלבות בעמדות מפתח" "בתי הספר התיכוניים היוקרתיים הם אלה שעושים חיברות למצוינות, שמאפשרת כניסה לאוניברסיטאות, וזה תהליך שמתחיל בגיל די מוקדם."
לנושא הכספי יש ערך לא מבוטל בכל הקשור בהחלטה האם לשלוח את הילד ללמוד בבית ספר פרטי, המעניק הרבה יותר מבית ספר ציבורי. שכר הלימוד בבתי ספר פרטיים בישראל נע בין 10,000 ל-35,000 ₪ בשנה וכאן המקום לשאול האם מדובר בחינוך לאליטיסטים בלבד ? והאם ילד בעל יכולות קוגניטיביים, אך שהוריו אינם בעלי אמצעים לא יוכל ליהנות מסוג לימודים זה ?
זוהי הטענה הרווחת כנגד בתי הספר הפרטיים אך אצטט מתשובתם של העומדים בראש שני בתי ספר פרטיים: האחת אילנה נולמן, מנהלת התיכון למדעים ואומנויות בירושלים האומרת כי: "המושג מצוינות איים על אנשים והתפרש כאליטיזם. אנחנו בפירוש לא אליטיסטים, לא כלכלית. אנחנו בי"ס לעילית אינטלקטואלית. רב הילדים שלנו מגיעים מהפריפריה. 70% מהם מקבלים מלגות. זו לא אצולת הממון, זו אצולת הראש."
השני: ארז מנהיימר, מנכ"ל ביה"ס חברותא: "אנחנו עולים 35,000 ₪ בשנה, אבל רק אחרי שתלמיד התקבל לבית הספר אנחנו מדברים עם ההורים על שכר הלימוד. אם יש באפשרותם, הם משלמים. אם לא, הם מקבלים את המימון מבית הספר. אנחנו מצהירים שלא יהיה תלמיד ראוי ומתאים שלא יתקבל אלינו בגלל הנושא הכספי. יש לנו קרן מלגות חיצוניות לביה"ס במימון תורמים, ובערך 45% מתלמידי ביה"ס הם על מלגה."
כאמור, הביקוש לחינוך טוב יותר לא נובע רק מהצורך של מצוינות ומנהיגות בו דוגלים בתי הספר האלטרנטיביים, אלא נובע בעיקר מהחשש לגורל הצפוי לילדים ולפוטנציאל שלהם שלא תמיד יכול להתממש בחינוך הציבורי.
אולי העובדה שקמים בתי ספר אלטרנטיביים תאלץ את מערכת החינוך הציבורית להשתפר למרות היותה גדולה, מורכבת, בירוקרטית ולא יציבה מבחינת התדירות שבה מוחלפים שרי החינוך במדינת ישראל.
טענה נוספת המועלית כנגד בתי הספר האלטרנטיביים נעוצה בכך שהם גוזלים את הסיכוי לחינוך שוויוני, ישנה זליגה אליהם של מורים ותלמידים מצטיינים ובכך הם מחלישים עוד יותר את החינוך הציבורי.
בנוסף, בתי הספר האלטרנטיביים מתוקצבים מכספי ציבור, מפני שאינם פרטיים לגמרי אלא נמצאים במעמד של "מוכר אך אינו רשמי" כלומר: חינוך פרטי במימון ציבורי. בכך למעשה נוצר מצב בו מדינת ישראל ומערכת החינוך הציבורי מממנים במו ידיהם את קריסת החינוך הציבורי.
כתוצאה מכך, משרד החינוך הקשיח את עמדתו באשר למתן אישור של מוסד לא רשמי לקבל הכרה ורישיון ובכך למעשה נותן העדפה ברורה לחינוך הרשמי.
אסיים בקישור לכתבה: שפורסמה ב- ynet ב-16.11 על בית הספר הפרטי "חברותא", שקיבל בשבוע שעבר רישיון הפעלה.
לומדים בחברותא:"בתיכון רגיל כיף רק בהפסקה"
בכתבה מתוארים ומובאים בצורה מוחשית רב הנקודות שהועלו בפוסט זה, באשר להקמת בתי ספר פרטיים כאלטרנטיבה לבתי הספר הציבוריים של מערכת החינוך הרשמית, ההולכת ונחלשת.
יום שלישי, 9 בנובמבר 2010
מתן תמיכה ועזרה בלמידה והתייעלות בדרכי למידה
במסגרת הקורס אסטרטגיות מתקמדמות ללמידה והוראה של ד"ר נטע נוצר, נתבקשנו לסכם ולנתח מאמר העוסק בהוראה/למידה. בחרתי במאמרו של פרופ' אורי טרייסמן בשם: "מתן תמיכה ועזרה בלמידה והתייעלות בדרכי למידה", אותו ניתן לקרוא בקישור שלהלן:
http://www2.colman.ac.il/al_hagova/1/08Treisman_uri.pdf
במאמר מתואר מקרה שהתחרש בשנות ה-80 באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי לפיו סטודנטים שחורים בעלי רקע סוציו-אקונומי נמוך נכשלו בקורסי מבוא בחשבון דיפרנציאלי ואינטגראלי, החיוניים להמשך לימודים במקצועות יוקרתיים כמו: כלכלה, מדעים והנדסה. סיוע שניתן להם מטעם האוניברסיטה לא צלח.
כתוצאה מהכישלון נטשו הסטודנטים הנ"ל את המקצועות המדעיים, אליהם נרשמו, ופנו למקצועות מתחום מדעי החברה והרוח או שפרשו לגמרי מהלימודים באוניברסיטה.
במקביל לסטודנטים השחורים נמצא כי סטודנטים שהיו דור ראשון לסינים-אמריקנים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה אף יותר מהסטודנטים השחורים וששפת הדיבור בביתם הייתה סינית – הצטיינו בלימודיהם. חשוב לציין כי מה שאפיין את שאר הסטודנטים הנרשמים היה: תלמידים מצטיינים ובעלי ממוצע ציונים גבוה מאד בבית הספר התיכון בו למדו על כן נתון זה של הסטודנטים הסינים-אמריקנים גרם ל"הרמת גבה".
התופעה נבחנה ונחקרה ע"י פרופ' אורי טרייסמן, מסגל ההוראה, במטרה למצוא דרכים להתגבר עליה. שיטת המחקר שלו כללה שני מרכיבים:
1. סקר בקרב סגל ההוראה על הסיבות לכישלון של התלמידים השחורים- תוצאות הסקר העידו על כך שהסיבה לכישלון לדעת המרצים הייתה עצלנות מצד הסטודנטים, חוסר מוטיבציה ומאמץ ללמידה, חוסר שליטה במתמטיקה הנלמדת בתיכון כלומר: הסטודנטים חסרי רקע מתאים.
2. תצפית במעונות הסטודנטים על סטודנטים שחורים ואחרים בעת למידתם. התצפית ארכה מספר חודשים באמצעות מגורים במעונות הסטודנטים.
ממצאי התצפית סתרו את ממצאי הסקר של סגל ההוראה ודווקא הראו כי הסטודנטים השחורים גילו מוטיבציה גבוהה בלמידה, היו נבונים ובעלי רקע מספיק במתמטיקה מביה"ס התיכון, עבדו קשה מאד על מטלות הקורס ועל החומר הנלמד בו ושהוריהם עודדו אותם להצטיין בלימודיהם באוניברסיטה.
מסקנתו של פרופ' טרייסמן בעקבות מחקרו היתה כי הכישלון של הסטודנטים השחורים נבע מאסטרטגיות למידה לא נכונות. כלומר: אסטרטגיות הלמידה שסייעו להצלחתם בתיכון לא הועילו בלימודיהם באוניברסיטה. אסטרטגיות הלמידה אותן חוו בתיכון היו: שינון בע"פ של נוסחאות, פתרון תרגילי חישוב רבים מאותו סוג, תוך הגעה לתשובה נכונה יחידה. פרופ' טרייסמן ערך סקר נוסף בקרב מורים למתמטיקה בתיכון בארה"ב במטרה להתחקות אחר דרך הוראת ולמידת המתמטיקה בתיכון. התוצאה הייתה כי בלימודי המתמטיקה בתיכון הדגש הוא על תרגול טכני, מבחנים ולמידת עובדות.
הסטודנטים השחורים, בהיותם תלמידי תיכון היו חסרים: אתגרים אינטלקטואלים, חשיבה עצמאית ומקורית במתמטיקה, יכולת כתיבה ביקורתית, יכולת ביצוע אינטגראציה של פרטי מידע, קיום של אינטראקציה יעילה עם חבריהם לכיתה ועם המורה, יכולת לנמק באופן הגיוני ורציף את טיעוניהם. ככאלה היו הסטודנטים השחורים מוגבלים ביכולות הלמידה הנדרשות בלימודים גבוהים. לעומתם הסטודנטים הסינים-אמריקנים השתמשו באסטרטגיות למידה שונות שהתבטאו בלמידה עצמאית משולבת עם למידה קבוצתית בה ניסו לפתור בעיות באופן משותף, סייעו זה לזה בהבנת החומר, כך חקרו לעומק את הנושא הנלמד והפרו אחד את השני בתובנות חדשות, הציגו שאלות למרצה או לסטודנטים ותיקים מהם בעת הצורך.
פרופ' טרייסמן הציע לסטודנטים השחורים לשנות את אסטרטגית הלמידה שלהם בדומה לאסטרטגיות הלמידה של הסטודנטים הסינים-אמריקאים אך שיטות הלמידה אליהן התרגלו היו מושרשים אצלם בצורה כל כך חזקה כך שלא יכלו לבצע את השינוי הדרוש שיסייע בעדם. בהתאם למה שחונכו הם הבינו שכל אחד חייב לסמוך אך ורק על עצמו וזו הסיבה אולי שהשתמשו מעט בסיוע שהציעה להם האוניברסיטה.
בעקבות מקרה זה פיתח פרופ' טרייסמן שיטה לאימון סטודנטים באסטרטגיות למידה שכללה: צירוף סטודנטים לקבוצות למידה פעילות, הקניית הרגלי למידה בדגש על למידה קבוצתית, הצגת בעיות קשות, קיום אינטראקציה בלתי רשמית עם מומחה למתמטיקה, שימת דגש על הסברים והבנה והפחתה של זכירה וכישורים טכניים.
שיטה זו נחלה הצלחה רבה הן בקרב הסטודנטים השחורים שיישמו אותה ושאף אימצו את עקרונותיה גם בקורסים אחרים והן בקרב סטודנטים שלמדו לפיה באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב.
המאמר הנ"ל ממחיש כי בשימוש באסטרטגיות למידה יעילות נחשפים הסטודנטים להישגים והצלחות, אשר תורמים לדימוי העצמי שלהם ולאמונה ביכולתם להצליח. כבר מגיל צעיר יש ללמד את התלמידים כיצד ללמוד ולא לשים דגש רק על שינון החומר וזכירתו אלא בעיקר על התאמה והשבחה של החומר הנלמד ורפלקציה, שכן ככל שמקדימים יותר ברכישת אסטרטגיות ללמידה, ההצלחה וההישגים גדולים יותר גם בהמשך הדרך. כאן המקום לשאול האם כיום בבתי הספר, במדינת ישראל ובעולם בכלל, נותנים את הדעת לנושא של אסטרטגיות למידה, בהן מוקנים כישורים וכללי למידה שיסייעו לתלמידים גם בהיותם סטודנטים ?
הרגלי למידה הנהוגים בתיכון לא בהכרח מתאימים ללימודים גבוהים ואפילו יכולים לגרום נזק, כפי שקרה עם הסטודנטים השחורים במקרה שתואר לעיל. שינוי הרגלי למידה הינו דבר קשה ביותר לביצוע מאחר והם מוטמעים כל כך חזק אצל התלמידים. על כן בהוראה יש לתת את הדעת לעניין מהותי זה ולנסות לתת כלים נכונים ורחבים יותר לאסטרטגית למידה, כך שתשמש את התלמידים כבר מגיל צעיר במספר נרחב של תחומי דעת.
כאשר תלמיד רוכש טכניקות למידה, רמת החרדה שלו יורדת ועולה רמת המוטיבציה שלו ללמידה ולהצלחה. הוא מבין כיצד להסיק מסקנות, להיות מעשי ובקורתי ובכך למעשה מתחבר ללמידה ומפיק ממנה את המירב.
בעידן הידע בו אנו מצויים נדרשות מיומנויות וכישורי למידה שונים מבעבר ובאמצעות הנחלת הרגלי למידה נכונים ומותאמים ובתרומת הטכנולוגיה העומדת לרשותנו (במיוחד ( web 2.0 מתאפשרת העמקה והרחבה של אפיקי הלמידה.
אסיים במשפט חכם שאמר קונפוציוס:
למידה ללא מחשבה היא ברכה לבטלה
מקור המאמר: טרייסמן א. (2004). מתן תמיכה ועזרה בלמידה והתיעות בדרכי למידה. על הגובה: כתב עת לענייני הוראה בחינוך הגבוה, גיליון 3. עמ' 20-21.
http://www2.colman.ac.il/al_hagova/1/08Treisman_uri.pdf
במאמר מתואר מקרה שהתחרש בשנות ה-80 באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי לפיו סטודנטים שחורים בעלי רקע סוציו-אקונומי נמוך נכשלו בקורסי מבוא בחשבון דיפרנציאלי ואינטגראלי, החיוניים להמשך לימודים במקצועות יוקרתיים כמו: כלכלה, מדעים והנדסה. סיוע שניתן להם מטעם האוניברסיטה לא צלח.
כתוצאה מהכישלון נטשו הסטודנטים הנ"ל את המקצועות המדעיים, אליהם נרשמו, ופנו למקצועות מתחום מדעי החברה והרוח או שפרשו לגמרי מהלימודים באוניברסיטה.
במקביל לסטודנטים השחורים נמצא כי סטודנטים שהיו דור ראשון לסינים-אמריקנים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה אף יותר מהסטודנטים השחורים וששפת הדיבור בביתם הייתה סינית – הצטיינו בלימודיהם. חשוב לציין כי מה שאפיין את שאר הסטודנטים הנרשמים היה: תלמידים מצטיינים ובעלי ממוצע ציונים גבוה מאד בבית הספר התיכון בו למדו על כן נתון זה של הסטודנטים הסינים-אמריקנים גרם ל"הרמת גבה".
התופעה נבחנה ונחקרה ע"י פרופ' אורי טרייסמן, מסגל ההוראה, במטרה למצוא דרכים להתגבר עליה. שיטת המחקר שלו כללה שני מרכיבים:
1. סקר בקרב סגל ההוראה על הסיבות לכישלון של התלמידים השחורים- תוצאות הסקר העידו על כך שהסיבה לכישלון לדעת המרצים הייתה עצלנות מצד הסטודנטים, חוסר מוטיבציה ומאמץ ללמידה, חוסר שליטה במתמטיקה הנלמדת בתיכון כלומר: הסטודנטים חסרי רקע מתאים.
2. תצפית במעונות הסטודנטים על סטודנטים שחורים ואחרים בעת למידתם. התצפית ארכה מספר חודשים באמצעות מגורים במעונות הסטודנטים.
ממצאי התצפית סתרו את ממצאי הסקר של סגל ההוראה ודווקא הראו כי הסטודנטים השחורים גילו מוטיבציה גבוהה בלמידה, היו נבונים ובעלי רקע מספיק במתמטיקה מביה"ס התיכון, עבדו קשה מאד על מטלות הקורס ועל החומר הנלמד בו ושהוריהם עודדו אותם להצטיין בלימודיהם באוניברסיטה.
מסקנתו של פרופ' טרייסמן בעקבות מחקרו היתה כי הכישלון של הסטודנטים השחורים נבע מאסטרטגיות למידה לא נכונות. כלומר: אסטרטגיות הלמידה שסייעו להצלחתם בתיכון לא הועילו בלימודיהם באוניברסיטה. אסטרטגיות הלמידה אותן חוו בתיכון היו: שינון בע"פ של נוסחאות, פתרון תרגילי חישוב רבים מאותו סוג, תוך הגעה לתשובה נכונה יחידה. פרופ' טרייסמן ערך סקר נוסף בקרב מורים למתמטיקה בתיכון בארה"ב במטרה להתחקות אחר דרך הוראת ולמידת המתמטיקה בתיכון. התוצאה הייתה כי בלימודי המתמטיקה בתיכון הדגש הוא על תרגול טכני, מבחנים ולמידת עובדות.
הסטודנטים השחורים, בהיותם תלמידי תיכון היו חסרים: אתגרים אינטלקטואלים, חשיבה עצמאית ומקורית במתמטיקה, יכולת כתיבה ביקורתית, יכולת ביצוע אינטגראציה של פרטי מידע, קיום של אינטראקציה יעילה עם חבריהם לכיתה ועם המורה, יכולת לנמק באופן הגיוני ורציף את טיעוניהם. ככאלה היו הסטודנטים השחורים מוגבלים ביכולות הלמידה הנדרשות בלימודים גבוהים. לעומתם הסטודנטים הסינים-אמריקנים השתמשו באסטרטגיות למידה שונות שהתבטאו בלמידה עצמאית משולבת עם למידה קבוצתית בה ניסו לפתור בעיות באופן משותף, סייעו זה לזה בהבנת החומר, כך חקרו לעומק את הנושא הנלמד והפרו אחד את השני בתובנות חדשות, הציגו שאלות למרצה או לסטודנטים ותיקים מהם בעת הצורך.
פרופ' טרייסמן הציע לסטודנטים השחורים לשנות את אסטרטגית הלמידה שלהם בדומה לאסטרטגיות הלמידה של הסטודנטים הסינים-אמריקאים אך שיטות הלמידה אליהן התרגלו היו מושרשים אצלם בצורה כל כך חזקה כך שלא יכלו לבצע את השינוי הדרוש שיסייע בעדם. בהתאם למה שחונכו הם הבינו שכל אחד חייב לסמוך אך ורק על עצמו וזו הסיבה אולי שהשתמשו מעט בסיוע שהציעה להם האוניברסיטה.
בעקבות מקרה זה פיתח פרופ' טרייסמן שיטה לאימון סטודנטים באסטרטגיות למידה שכללה: צירוף סטודנטים לקבוצות למידה פעילות, הקניית הרגלי למידה בדגש על למידה קבוצתית, הצגת בעיות קשות, קיום אינטראקציה בלתי רשמית עם מומחה למתמטיקה, שימת דגש על הסברים והבנה והפחתה של זכירה וכישורים טכניים.
שיטה זו נחלה הצלחה רבה הן בקרב הסטודנטים השחורים שיישמו אותה ושאף אימצו את עקרונותיה גם בקורסים אחרים והן בקרב סטודנטים שלמדו לפיה באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב.
המאמר הנ"ל ממחיש כי בשימוש באסטרטגיות למידה יעילות נחשפים הסטודנטים להישגים והצלחות, אשר תורמים לדימוי העצמי שלהם ולאמונה ביכולתם להצליח. כבר מגיל צעיר יש ללמד את התלמידים כיצד ללמוד ולא לשים דגש רק על שינון החומר וזכירתו אלא בעיקר על התאמה והשבחה של החומר הנלמד ורפלקציה, שכן ככל שמקדימים יותר ברכישת אסטרטגיות ללמידה, ההצלחה וההישגים גדולים יותר גם בהמשך הדרך. כאן המקום לשאול האם כיום בבתי הספר, במדינת ישראל ובעולם בכלל, נותנים את הדעת לנושא של אסטרטגיות למידה, בהן מוקנים כישורים וכללי למידה שיסייעו לתלמידים גם בהיותם סטודנטים ?
הרגלי למידה הנהוגים בתיכון לא בהכרח מתאימים ללימודים גבוהים ואפילו יכולים לגרום נזק, כפי שקרה עם הסטודנטים השחורים במקרה שתואר לעיל. שינוי הרגלי למידה הינו דבר קשה ביותר לביצוע מאחר והם מוטמעים כל כך חזק אצל התלמידים. על כן בהוראה יש לתת את הדעת לעניין מהותי זה ולנסות לתת כלים נכונים ורחבים יותר לאסטרטגית למידה, כך שתשמש את התלמידים כבר מגיל צעיר במספר נרחב של תחומי דעת.
כאשר תלמיד רוכש טכניקות למידה, רמת החרדה שלו יורדת ועולה רמת המוטיבציה שלו ללמידה ולהצלחה. הוא מבין כיצד להסיק מסקנות, להיות מעשי ובקורתי ובכך למעשה מתחבר ללמידה ומפיק ממנה את המירב.
בעידן הידע בו אנו מצויים נדרשות מיומנויות וכישורי למידה שונים מבעבר ובאמצעות הנחלת הרגלי למידה נכונים ומותאמים ובתרומת הטכנולוגיה העומדת לרשותנו (במיוחד ( web 2.0 מתאפשרת העמקה והרחבה של אפיקי הלמידה.
אסיים במשפט חכם שאמר קונפוציוס:
למידה ללא מחשבה היא ברכה לבטלה
מקור המאמר: טרייסמן א. (2004). מתן תמיכה ועזרה בלמידה והתיעות בדרכי למידה. על הגובה: כתב עת לענייני הוראה בחינוך הגבוה, גיליון 3. עמ' 20-21.
יום שלישי, 2 בנובמבר 2010
הסבת אקדמאים להוראה
משרד החינוך חותר להגשים את מדיניות החינוך לפיה לכל בוגרי מדינת ישראל תהיה השכלה תיכונית, אך בפועל יש נשירה מתמדת מבתי הספר ופוחת מספר התלמידים המסיימים את בית ספר התיכון.
במדינת ישראל, המורים הינם הסקטור הגדול ביותר של מקבלי המשכורות מהמדינה ובשל כך יש לה בעיה בהגדלת הוצאותיה לסקטור המורים. יוצא שאם השכר נמוך פחות אנשים מוכשרים מגיעים להוראה. מצב זה גורר הדרדרות במערכת החינוך, שבאה לידי ביטוי במדעים, במתמטיקה, במיומנויות כתיבה ובהישגי התלמידים בכלל.
המדינה לא יכולה להרשות לעצמה מצב זה ולכן הוסכם כי יש להעלות את רמת המורים על מנת שאלו יעלו את רמת הלמידה ואת הישגי התלמידים. בניסיון למצוא פתרון למצבו הרע של החינוך בישראל, נולד הרעיון של הכשרת אקדמאים להוראה (המונהג במדינות המערב בהצלחה רבה). לפי שיטה זו אקדמאים אשר אינם עוסקים במשלח ידם עוברים הסבה להוראה ומשמשים כמורים לכל דבר במערכת החינוך. ישנם גם אקדמאים אשר להם קריירה מבטיחה, אך עושים הסבה להוראה מתוך מניעים ערכיים ורצון להעניק לאחרים מידיעותיהם.
ישנן דעות לכאן ולכאן באשר לשיטת הסבת אקדמאים להוראה:
התומכים טוענים כי:
1. החינוך בישראל סובל מדימוי נמוך בשל תנאי השכר והשחיקה, אך מערכת החינוך הינה מאתגרת ולכן זקוקה למורים בעלי מוטיבציה ואכפתיות שיחשבו באופן יצירתי ויתרמו ממרצם לקידום החינוך. שילוב מורים ממסלול הסבת אקדמאים יוכל לקדם את הדור הבא של ילדי ישראל בהתאם להתפתחויות במאה ה-21.
2. החברה הישראלית עוברת שינויים כלכליים וחברתיים וכתוצאה מכך יש חשיבות מכרעת לאיכות המורים במערכת החינוך. מתוך צורך זה פותחו התכניות להסבת אקדמיים המאפשרות לאנשים איכותיים לעסוק בחינוך ובכך להשפיע לטובה על עתיד החברה.
3. מורים הנמצאים שנים רבות במערכת החינוך לא מעודכנים ולא מכירים את העולם הטכנולוגי ובכך נוצר פער בן הדרך בה התלמידים מעוניינים ללמוד לבין דרך הלמידה בפועל וכן במיומנויות והכישורים הדרושים ל"עולם המחר" – המענה לכך יבוא ממורים צעירים אקדמאים.
4. מערכת החינוך מרוויחה מורים משכילים בעלי מוטיבציה. בפני התלמידים נפתחים אופקים חדשים ודמות המורה האקדמאי הופכת להיות מודל לחיקוי של התלמידים והמורים הופכים למושא הערצה בעיניהם.
5. הסבת אקדמאים להוראה חשובה לא רק בשל המחסור במורים והשחיקה של המורים, הנמצאים במערכת החינוך זמן רב אלא בעיקר בשל המחסור ביוזמה וברוח חדשה.
המתנגדים טוענים כי:
1. התנגדות אנשי החינוך נובעת מהגישה לפיה אסור שבתי הספר יהיו מקום מפלט למפוטרי הייטק ובנוסף נטען כי על מנת להיות מורה נדרש הרבה יותר מהכשרה בת חודשים ספורים. יש מקום לא מבוטל לניסיון שרכשו המורים ולעבודה המעשית רבת השנים שצברו וההתמודדויות השונות עם תלמידים בהיבטים השונים שאינם קשורים דווקא להוראת מקצוע מסוים.
2. יש כעס בקרב מוריה הותיקים של מערכת החינוך על כך שאותם מורים צעירים, שעברו הסבה להוראה וללא הכשרה כשלהם, מקבלים משכורת גבוהה יותר משלהם ועוד יש דרישה וצפייה מהם לסייע לאקדמאים החדשים להשתלב במערכת.
3. לא כל האקדמאים העוברים הסבה הינם חדורי מוטיבציה לתרום למערכת החינוך ועושים זאת מחוסר ברירה. לכן לא יתמידו בעיסוק ההוראה ולא יישארו במערכת החינוך.
4. הסבה מקצועית להוראה של אנשי הייטק הינה הודאה של מדינת ישראל בשני כישלונות: האחד - חוסר יכולת ליצר מקומות עסוקה עבור אנשי הייטק והשני – בהכשרת מורים שכן מעמד המורה מחמיר ונשחק משנה לשנה.
5. שיפור מעמד המורה במדינת ישראל לא יכול לבוא על חשבון קידום מגזר ההייטק והתעשייה.
מתוך כך נשאלת השאלה האם הפתרון המוצע של הסבת אקדמאים להוראה נותן מענה אמיתי למערכת החינוך ?
לדעתי, החתירה למקצועיות והמגמה לקלוט אנשים חזקים לתוך מערכת החינוך הינן נכונות, אך יש ליצור תנאים מתאימים שיאפשרו ליישם זאת בהצלחה, תוך שמירה על מעמדו וכבודו של המורה. יש לחתור לכך שמבין הפונים ללימודי ההוראה יתקבלו הטובים ביותר ולהעלות את רף הקבלה לתחום זה.
במדינת ישראל, המורים הינם הסקטור הגדול ביותר של מקבלי המשכורות מהמדינה ובשל כך יש לה בעיה בהגדלת הוצאותיה לסקטור המורים. יוצא שאם השכר נמוך פחות אנשים מוכשרים מגיעים להוראה. מצב זה גורר הדרדרות במערכת החינוך, שבאה לידי ביטוי במדעים, במתמטיקה, במיומנויות כתיבה ובהישגי התלמידים בכלל.
המדינה לא יכולה להרשות לעצמה מצב זה ולכן הוסכם כי יש להעלות את רמת המורים על מנת שאלו יעלו את רמת הלמידה ואת הישגי התלמידים. בניסיון למצוא פתרון למצבו הרע של החינוך בישראל, נולד הרעיון של הכשרת אקדמאים להוראה (המונהג במדינות המערב בהצלחה רבה). לפי שיטה זו אקדמאים אשר אינם עוסקים במשלח ידם עוברים הסבה להוראה ומשמשים כמורים לכל דבר במערכת החינוך. ישנם גם אקדמאים אשר להם קריירה מבטיחה, אך עושים הסבה להוראה מתוך מניעים ערכיים ורצון להעניק לאחרים מידיעותיהם.
ישנן דעות לכאן ולכאן באשר לשיטת הסבת אקדמאים להוראה:
התומכים טוענים כי:
1. החינוך בישראל סובל מדימוי נמוך בשל תנאי השכר והשחיקה, אך מערכת החינוך הינה מאתגרת ולכן זקוקה למורים בעלי מוטיבציה ואכפתיות שיחשבו באופן יצירתי ויתרמו ממרצם לקידום החינוך. שילוב מורים ממסלול הסבת אקדמאים יוכל לקדם את הדור הבא של ילדי ישראל בהתאם להתפתחויות במאה ה-21.
2. החברה הישראלית עוברת שינויים כלכליים וחברתיים וכתוצאה מכך יש חשיבות מכרעת לאיכות המורים במערכת החינוך. מתוך צורך זה פותחו התכניות להסבת אקדמיים המאפשרות לאנשים איכותיים לעסוק בחינוך ובכך להשפיע לטובה על עתיד החברה.
3. מורים הנמצאים שנים רבות במערכת החינוך לא מעודכנים ולא מכירים את העולם הטכנולוגי ובכך נוצר פער בן הדרך בה התלמידים מעוניינים ללמוד לבין דרך הלמידה בפועל וכן במיומנויות והכישורים הדרושים ל"עולם המחר" – המענה לכך יבוא ממורים צעירים אקדמאים.
4. מערכת החינוך מרוויחה מורים משכילים בעלי מוטיבציה. בפני התלמידים נפתחים אופקים חדשים ודמות המורה האקדמאי הופכת להיות מודל לחיקוי של התלמידים והמורים הופכים למושא הערצה בעיניהם.
5. הסבת אקדמאים להוראה חשובה לא רק בשל המחסור במורים והשחיקה של המורים, הנמצאים במערכת החינוך זמן רב אלא בעיקר בשל המחסור ביוזמה וברוח חדשה.
המתנגדים טוענים כי:
1. התנגדות אנשי החינוך נובעת מהגישה לפיה אסור שבתי הספר יהיו מקום מפלט למפוטרי הייטק ובנוסף נטען כי על מנת להיות מורה נדרש הרבה יותר מהכשרה בת חודשים ספורים. יש מקום לא מבוטל לניסיון שרכשו המורים ולעבודה המעשית רבת השנים שצברו וההתמודדויות השונות עם תלמידים בהיבטים השונים שאינם קשורים דווקא להוראת מקצוע מסוים.
2. יש כעס בקרב מוריה הותיקים של מערכת החינוך על כך שאותם מורים צעירים, שעברו הסבה להוראה וללא הכשרה כשלהם, מקבלים משכורת גבוהה יותר משלהם ועוד יש דרישה וצפייה מהם לסייע לאקדמאים החדשים להשתלב במערכת.
3. לא כל האקדמאים העוברים הסבה הינם חדורי מוטיבציה לתרום למערכת החינוך ועושים זאת מחוסר ברירה. לכן לא יתמידו בעיסוק ההוראה ולא יישארו במערכת החינוך.
4. הסבה מקצועית להוראה של אנשי הייטק הינה הודאה של מדינת ישראל בשני כישלונות: האחד - חוסר יכולת ליצר מקומות עסוקה עבור אנשי הייטק והשני – בהכשרת מורים שכן מעמד המורה מחמיר ונשחק משנה לשנה.
5. שיפור מעמד המורה במדינת ישראל לא יכול לבוא על חשבון קידום מגזר ההייטק והתעשייה.
מתוך כך נשאלת השאלה האם הפתרון המוצע של הסבת אקדמאים להוראה נותן מענה אמיתי למערכת החינוך ?
לדעתי, החתירה למקצועיות והמגמה לקלוט אנשים חזקים לתוך מערכת החינוך הינן נכונות, אך יש ליצור תנאים מתאימים שיאפשרו ליישם זאת בהצלחה, תוך שמירה על מעמדו וכבודו של המורה. יש לחתור לכך שמבין הפונים ללימודי ההוראה יתקבלו הטובים ביותר ולהעלות את רף הקבלה לתחום זה.
יום שלישי, 31 באוגוסט 2010
גדעון סער מוכן לשנת הלימודים החדשה
במסגרת ראיון שנערך ע"י עדי שורץ עם שר החינוך גדעון סער לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"א במוסף "ישראל השבוע" של העיתון "ישראל היום" ב-27.8 הוזכרו שורת רפורמות אותן מתכוון שר החינוך להחיל כבר בשנת הלימודים הקרובה ומטרתן הינה קידום מערכת החינוך.
הבסיס לרפורמות הוא ההנחה שמדינת ישראל מדרדרת מבחינת הישגי מערכת החינוך וזאת עקב משבר ארוך של עשרות שנים, זאת תוך הבנה שיידרש זמן ממושך עד שיושג השיפור.
בין הרפורמות שהוזכרו בראיון היו:
• רפורמת אופק חדש – בין מטרותיה נמנות: שיפור שכר המורים וסיוע לתלמידם חלשים או חזקים בהתאם.
• רפורמה במערכת ההשכלה הגבוהה – כוללת תוספת של משאבים ותקציבים על מנת לקלוט חוקרים צעירים ולמנוע את "בריחתם" לחו"ל. תקצוב המוסדות להשכלה גבוהה ייקבע בהתאם למצוינות במחקר ובהוראה.
• חיזוק איכות כח האדם בהוראה – יתבטא בשילוב של אנשי היי-טק בהוראה וכן תואר שני כמסלול הכשרה להוראה (אשר יחליף את לימודי התואר הראשון בחינוך).
• תגמול בתי ספר מצטיינים בהתאם לעמידה בהישגים לימודיים, חברתיים וערכיים – שילוב של מדדים שעל פיהם יקבעו בתי ספר מצטיינים כגון: זכאות לתעודת בגרות ובגרות איכותית, מניעת נשירה ושוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, גיוס לצה"ל. הכוונה היא להסתכל על עקומת השיפור של כל בית ספר ולא להשוות בין בתי ספר חזקים ולחלשים. התגמול יתחלק לשיפור התשתית בבית הספר והחלק הארי ממנו למשכורת 13 לכלל עובדי בית הספר.
• הורדת האלימות בבתי הספר – מופעלות תוכניות מטעם משרד החינוך למניעת האלימות בבתי הספר וליצירת אקלים בית ספרי חיוב. זאת באמצעות שילוב של הצבת גבולות ודיאלוג עם התלמידים. נעשה תיקון בחוק זכויות התלמיד כך שבמקרים של אלימות קיצונית ניתן יהיה להרחיק תלמיד לצמיתות וכן תהיה החמרה בענישה. בכך למעשה ניתן גיבוי למנהלים ולמורים.
• השקעה של 420 מליון שקלים לצורך התאמת מערכת החינוך למאה ה-21 – לפי שר החינוך: "המטרה לשלב את הטכנולוגיה בשירות ההוראה. כשמורה מדבר על גוף האדם הוא יכול להראות על מה הוא מדבר לתלמידים. או בשיעור אזרחות, אם הוא מדבר על קריאה שנייה ושלישית, הוא יכול מיד להראות לתלמידים על מסך את מליאת הכנסת. אלה דברים חשובים מאד מבחינת האינטראקטיביות ומבחינת היכולת לשמור על הקשב והריכוז של התלמידים."
לדעתי, הדוגמאות הנ"ל ממחישות ומדגישות את החיוניות של שילוב מושכל של הטכנולוגיה במערכת החינוך. עצם ההפנמה שאנו נמצאים בעידן שונה ושעלינו להתאים את מערכת החינוך אליו, הינו דבר חשוב ומהווה בסיס לשינויים חיוביים במערכת החינוך.
בראיון מזכיר שר החינוך כי במדינת ישראל הסביבה הלימודית המתוקשבת מפגרת מאחור ולכן החל מינואר 2011 תעשה פריסת תשתיות תקשוב בבתי הספר היסודיים בצפון הארץ ובדרומה, בנוסף יהיה פיתוח של תכניות לימודים מותאמות ורלוונטיות וכן הכשרת מורים.
מכלול של שלושת המרכיבים הנ"ל תשתיות, תכניות לימודים רלוונטיות והכשרת מורים, מעיד על כך שנעשתה חשיבה מקיפה באשר להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. פריסת תשתיות והכנסת מחשבים ולוחות חכמים לבתי הספר אינם מועילים לבדם ללא פיתוח תכניות לימודים רלוונטיות ושינוי פדגוגי מושכל כשהכשרת המורים היא כמובן חלק בלתי נפרד מכך.
יש למנף את המצב בו ההבנה של צורך בשינוי במערכת החינוך בא מלמעלה ולרתום לו את השינוי שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לתרום לטובת המערכת ולעמול יחד למערכת חינוך משופרת ואיכותית.
לסיכום מסכימה עם קביעתו של שר החינוך כי:
"מצבה הקשה של מערכת החינוך במדינה קטנה ונטולת משאבים כישראל הוא איום אסטרטגי-קיומי ... המשאב האנושי הוא עדיין הדבר הכי חשוב שיש לנו. הקיום שלנו כמדינה מבוסס על היתרון האיכותי שלנו, ושמירה עליו היא עניין אסטרטגי."
הבסיס לרפורמות הוא ההנחה שמדינת ישראל מדרדרת מבחינת הישגי מערכת החינוך וזאת עקב משבר ארוך של עשרות שנים, זאת תוך הבנה שיידרש זמן ממושך עד שיושג השיפור.
בין הרפורמות שהוזכרו בראיון היו:
• רפורמת אופק חדש – בין מטרותיה נמנות: שיפור שכר המורים וסיוע לתלמידם חלשים או חזקים בהתאם.
• רפורמה במערכת ההשכלה הגבוהה – כוללת תוספת של משאבים ותקציבים על מנת לקלוט חוקרים צעירים ולמנוע את "בריחתם" לחו"ל. תקצוב המוסדות להשכלה גבוהה ייקבע בהתאם למצוינות במחקר ובהוראה.
• חיזוק איכות כח האדם בהוראה – יתבטא בשילוב של אנשי היי-טק בהוראה וכן תואר שני כמסלול הכשרה להוראה (אשר יחליף את לימודי התואר הראשון בחינוך).
• תגמול בתי ספר מצטיינים בהתאם לעמידה בהישגים לימודיים, חברתיים וערכיים – שילוב של מדדים שעל פיהם יקבעו בתי ספר מצטיינים כגון: זכאות לתעודת בגרות ובגרות איכותית, מניעת נשירה ושוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, גיוס לצה"ל. הכוונה היא להסתכל על עקומת השיפור של כל בית ספר ולא להשוות בין בתי ספר חזקים ולחלשים. התגמול יתחלק לשיפור התשתית בבית הספר והחלק הארי ממנו למשכורת 13 לכלל עובדי בית הספר.
• הורדת האלימות בבתי הספר – מופעלות תוכניות מטעם משרד החינוך למניעת האלימות בבתי הספר וליצירת אקלים בית ספרי חיוב. זאת באמצעות שילוב של הצבת גבולות ודיאלוג עם התלמידים. נעשה תיקון בחוק זכויות התלמיד כך שבמקרים של אלימות קיצונית ניתן יהיה להרחיק תלמיד לצמיתות וכן תהיה החמרה בענישה. בכך למעשה ניתן גיבוי למנהלים ולמורים.
• השקעה של 420 מליון שקלים לצורך התאמת מערכת החינוך למאה ה-21 – לפי שר החינוך: "המטרה לשלב את הטכנולוגיה בשירות ההוראה. כשמורה מדבר על גוף האדם הוא יכול להראות על מה הוא מדבר לתלמידים. או בשיעור אזרחות, אם הוא מדבר על קריאה שנייה ושלישית, הוא יכול מיד להראות לתלמידים על מסך את מליאת הכנסת. אלה דברים חשובים מאד מבחינת האינטראקטיביות ומבחינת היכולת לשמור על הקשב והריכוז של התלמידים."
לדעתי, הדוגמאות הנ"ל ממחישות ומדגישות את החיוניות של שילוב מושכל של הטכנולוגיה במערכת החינוך. עצם ההפנמה שאנו נמצאים בעידן שונה ושעלינו להתאים את מערכת החינוך אליו, הינו דבר חשוב ומהווה בסיס לשינויים חיוביים במערכת החינוך.
בראיון מזכיר שר החינוך כי במדינת ישראל הסביבה הלימודית המתוקשבת מפגרת מאחור ולכן החל מינואר 2011 תעשה פריסת תשתיות תקשוב בבתי הספר היסודיים בצפון הארץ ובדרומה, בנוסף יהיה פיתוח של תכניות לימודים מותאמות ורלוונטיות וכן הכשרת מורים.
מכלול של שלושת המרכיבים הנ"ל תשתיות, תכניות לימודים רלוונטיות והכשרת מורים, מעיד על כך שנעשתה חשיבה מקיפה באשר להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. פריסת תשתיות והכנסת מחשבים ולוחות חכמים לבתי הספר אינם מועילים לבדם ללא פיתוח תכניות לימודים רלוונטיות ושינוי פדגוגי מושכל כשהכשרת המורים היא כמובן חלק בלתי נפרד מכך.
יש למנף את המצב בו ההבנה של צורך בשינוי במערכת החינוך בא מלמעלה ולרתום לו את השינוי שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לתרום לטובת המערכת ולעמול יחד למערכת חינוך משופרת ואיכותית.
לסיכום מסכימה עם קביעתו של שר החינוך כי:
"מצבה הקשה של מערכת החינוך במדינה קטנה ונטולת משאבים כישראל הוא איום אסטרטגי-קיומי ... המשאב האנושי הוא עדיין הדבר הכי חשוב שיש לנו. הקיום שלנו כמדינה מבוסס על היתרון האיכותי שלנו, ושמירה עליו היא עניין אסטרטגי."
יום שלישי, 17 באוגוסט 2010
קו השבר
בכתבה בשם "קו השבר" מאת: תמר טרבלסי-חדד שהתפרסמה במוסף "24 שעות" של העיתון "ידיעות אחרונות" מה-21.7.10 מדובר על תלמידים מצטיינים שייצגו את ישראל באולימפיאדת המתמטיקה הבינלאומית, שהתקיימה באסטנה שבקזחסטאן בתחילת חודש יולי וזכו במקום ה-53 מתוך 96 נבחרות שהשתתפו. (הכתבה לא הועלתה לרשת)
ישראל משתתפת באולימפיאדה למתמטיקה משנת 1979 ובשנה זו זכתה במקום ה-17 ובשנת 2000 אף הגיעה למקום ה-11 המכובד. מאז החלה נסיגה בהישגי הנבחרת הישראלית כך שבשנת 2005 מוקמה ישראל במקום ה-30 ובשנת 2007 במקום ה-50.
הישגיהם של תלמידי ישראל נמוכים ביחס לממוצע במדינות מפותחות ומצויים בירידה זאת רואים בתוצאות מבחן פיזה, שהוא מבחן הישגים השוואתי שנערך על ידי ארגון המדינות המפותחות (OECD).
במבחן נבדקת רמת התלמידים בשלושה תחומים, מדעים קריאה ומתמטיקה. המבחן נערך למדגם של כמה אלפי תלמידים בחטיבה העליונה בכל אחת מהמדינות החברות בארגון.
מדו"ח תוצאות המבחנים עולה שתלמידי ישראל רחוקים מממוצע ההישגים של תלמידי המדינות החברות בארגון המדינות המפותחות בשלושת המקצועות שנבדקו: במדעים ב-46 נקודות, בקריאה ב-53 נקודות ובמתמטיקה ב-56 נקודות.
הירידה בהישגים לדעת פרופ' שי גירון מאוניברסיטת חיפה, העומד בראש הנבחרות, נעוצה בכך ש:" לתלמידי ישראל חסר ידע בסיסי במתמטיקה והרגלי למידה ראויים, שלא לדבר על הכשרה בהתמודדות עם חומרים מתקדמים. כאן בהחלט אנו לוקים בחסר".
ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במקצוע המתמטיקה הובילו להקמת ועדות שתפקידן היה לשנות מצב זה ובהמלצותיהן אף שונו שיטות לימוד של מקצוע המתמטיקה וניתן חופש בחירה לבתי הספר מתוך 6 שיטות שהוסכם שהן טובות ביותר. בנוסף לכך הושקעו משאבים.
לדעת פרופ' שמואל איצקוביץ', ראש החוג למדעי המחשב במסלול האקדמי של המכללה למנהל, "איכות לימודי המתמטיקה ירדה בעשרות השנים האחרונות בצורה דרמטית... רמת חמש היחידות במתמטיקה היא בערך ברמת המגמה הספרותית של לפני 30 שנה, והיא רחוקה מרמת המתמטיקה שהייתה נהוגה אז במגמות הריאליות."
פרופ' איצקוביץ' לא היה מופתע מההישגים הנמוכים של הנבחרת הישראלית באולימפיאדת המתמטיקה – לשיטתו "הבעיה המרכזית הינה שהלמידה טכנית ולא מודדת חשיבה לוגית עצמית. התוכניות שכיוונו להעלאת החשיבה המתמטית הוצאו מתוכניות הלימודים לבגרות." הפתרון המוצע על ידו הינו: "צריך לחזור לשיטות הישנות שבעזרתן לימדנו בעבר את הקוריאנים ומדינות אחרות שכיום מגיעות למקומות הראשונים בתחרויות הבינלאומיות. כיום מלמדים אצלנו בשביל תעודת הבגרות בלבד, שגם רמתה יורדת ולכן התוצאה היא לימוד מתמטיקה טכנית. יש מחסור בשעות לימוד ובאיכות הוראת המקצוע בבתי הספר היסודיים. המורים מלמדים לחשוב כמו רובוטים, ועם הבסיס הרע הזה התלמידים מגיעים לתיכונים".
לעומת פרופ' איצקוביץ', פרופ' רוזה לייקין, מתמטיקאית ומומחית לחינוך מתמטי מביה"ס לחינוך באוניברסיטת חיפה, סבורה שאנו במגמת עלייה: " בשנים האחרונות ישנה השקעה בתלמידים מחוננים ומצטיינים וניתן מענה גם לקצה השני, של תלמידים חלשים. "חבל שישראל סיימה את אולימפיאדת המתמטיקה במיקום נמוך, אבל אי אפשר להסיק מכך שהמצב בארץ גרוע, להשפיל מערכת שלמה ולהאשים את המורים." "יש לנו חכמים שאותם ניתן למצוא בפרויקטים ייחודיים כמו תלפיות... מי שלומדים במקומות הללו הם תוצר של מערכת החינוך ומדובר בתלמידים מעולים... יש מקום לשיפור רמת המתמטיקה ושי הרבה מה לעשות, אבל לא הכל שחור."
פרופ' יאיר קארו, מתמטיקאי וראש המכללה האקדמית לחינוך "אורנים", מציע פתרון מהפכני למצב של הידרדרות ברמת לימודי המתמטיקה בישראל. לדעתו "מערכת החינוך מתקשה לקדם את קבוצת האיכות ומצד שני לסגור פערים באופן יעיל ומהיר עם המתקשים. צריך ללמד את המקצוע ברמה בסיסית עד כיתה ט' בלבד. לא כולם חייבים ללמוד מתמטיקה ואת המאמץ יש להשקיע בתלמידם שהתחום מתאים להם ומעניין אותם. מי שלימודי המדעים אינם מדברם אליו יכול התפתח בתחומי התרבות וההומניסטיקה."
תגובת משרד החינוך לנאמר בכתבה היא שאכן יש ירידה בהישגים במתמטיקה בעשורים האחרונים ומתוך ידיעה זו משרד החינוך מפעיל תוכניות ממוקדות הכוללות: הוספת שעות לימוד ושדרוג תוכניות. בנוסף הוגדרו סטנדרטים ויעדים ברורים. כמו כן, משרד החינוך דחה את הטענות לפיהן הלמידה מתמקדת בטכניקה בלבד.
כשקראתי את הכתבה נזכרתי בחלק מן הנושאים אותם למדנו בקורס סוגיות במדיניות החינוך בסמסטר קודם- המאפיינים של שלושת הגלים של מדיניות החינוך. הגל הראשון התאפיין ב"ילד במרכז" ובגיוון מקצועות לימוד. הגל השני שהוא הגל הדומיננטי שתקע יתדות חזקות בכל הקשור למדיניות החינוך והמאופיין בסטנדרטיזציה וחתירה להישגים - מה שהוביל לצמצום מקצועות הלימוד. הגל השלישי הינו הגל הנוכחי בו יש רצון לחזור לתפיסת "הילד במרכז" כשהתלמיד חוקר ומעבד ידע, לגוון במקצועות הלימוד אך תוך שימוש בטכנולוגיה, המאפשרת למידה בקצב אישי תוך יצירת אתגרי למידה לתלמידים חזקים.
מתוך הדעות השונות שהוצגו לעיל עולה מחד גישת הסטנדרטים לפיה, הסטנדרטים הם אמצעי לשיפור החינוך ולקידום הישגי התלמידים כמו כן השליטה בסטנדרטים מבטיחה את בסיס הידע הנחוץ לתלמיד כדי להמשיך ולהצליח בעתיד. גישה זו מאופיינת באחידות בתכנית הלימודים ובקביעת סטנדרטים אחידים להוראה וללמידה. מאידך, קיימת הגישה לפיה תכנית הלימודים צריכה להיות מגוונת כך שתתאים לרובד רחב של תלמידים.
אני סבורה כי בדבריו של פרופ' איצקוביץ יש ממש. הלימודים ממוקדים להצלחה בבגרות ומקצוע המתמטיקה הוא רק דוגמא אחת של מקצוע הנלמד בצורה טכנית.
כמו כן מסכימה עם דבריו של פרופ' קארו המציע תכנית לימודים מגוונת בה כל תלמיד ימצא את מקומו בתחום המעניין אותו ובו יוכל להתפתח.
בעיני, העיקרון המנחה צריך להיות לא האם לקבוע סטנדרטים אלא אלו סטנדרטים לקבוע וכיצד לקבוע אותם.
שימוש מושכל בטכנולוגיה בעידן בו אנו חווים את מהפיכת הידע והתקשורת יצור חלון הזדמנויות ללמידה ולהוראה נכונים יותר, המתאימים לבוגר הצריך להתמודד עם אתגרי המאה ה-21.
ישראל משתתפת באולימפיאדה למתמטיקה משנת 1979 ובשנה זו זכתה במקום ה-17 ובשנת 2000 אף הגיעה למקום ה-11 המכובד. מאז החלה נסיגה בהישגי הנבחרת הישראלית כך שבשנת 2005 מוקמה ישראל במקום ה-30 ובשנת 2007 במקום ה-50.
הישגיהם של תלמידי ישראל נמוכים ביחס לממוצע במדינות מפותחות ומצויים בירידה זאת רואים בתוצאות מבחן פיזה, שהוא מבחן הישגים השוואתי שנערך על ידי ארגון המדינות המפותחות (OECD).
במבחן נבדקת רמת התלמידים בשלושה תחומים, מדעים קריאה ומתמטיקה. המבחן נערך למדגם של כמה אלפי תלמידים בחטיבה העליונה בכל אחת מהמדינות החברות בארגון.
מדו"ח תוצאות המבחנים עולה שתלמידי ישראל רחוקים מממוצע ההישגים של תלמידי המדינות החברות בארגון המדינות המפותחות בשלושת המקצועות שנבדקו: במדעים ב-46 נקודות, בקריאה ב-53 נקודות ובמתמטיקה ב-56 נקודות.
הירידה בהישגים לדעת פרופ' שי גירון מאוניברסיטת חיפה, העומד בראש הנבחרות, נעוצה בכך ש:" לתלמידי ישראל חסר ידע בסיסי במתמטיקה והרגלי למידה ראויים, שלא לדבר על הכשרה בהתמודדות עם חומרים מתקדמים. כאן בהחלט אנו לוקים בחסר".
ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במקצוע המתמטיקה הובילו להקמת ועדות שתפקידן היה לשנות מצב זה ובהמלצותיהן אף שונו שיטות לימוד של מקצוע המתמטיקה וניתן חופש בחירה לבתי הספר מתוך 6 שיטות שהוסכם שהן טובות ביותר. בנוסף לכך הושקעו משאבים.
לדעת פרופ' שמואל איצקוביץ', ראש החוג למדעי המחשב במסלול האקדמי של המכללה למנהל, "איכות לימודי המתמטיקה ירדה בעשרות השנים האחרונות בצורה דרמטית... רמת חמש היחידות במתמטיקה היא בערך ברמת המגמה הספרותית של לפני 30 שנה, והיא רחוקה מרמת המתמטיקה שהייתה נהוגה אז במגמות הריאליות."
פרופ' איצקוביץ' לא היה מופתע מההישגים הנמוכים של הנבחרת הישראלית באולימפיאדת המתמטיקה – לשיטתו "הבעיה המרכזית הינה שהלמידה טכנית ולא מודדת חשיבה לוגית עצמית. התוכניות שכיוונו להעלאת החשיבה המתמטית הוצאו מתוכניות הלימודים לבגרות." הפתרון המוצע על ידו הינו: "צריך לחזור לשיטות הישנות שבעזרתן לימדנו בעבר את הקוריאנים ומדינות אחרות שכיום מגיעות למקומות הראשונים בתחרויות הבינלאומיות. כיום מלמדים אצלנו בשביל תעודת הבגרות בלבד, שגם רמתה יורדת ולכן התוצאה היא לימוד מתמטיקה טכנית. יש מחסור בשעות לימוד ובאיכות הוראת המקצוע בבתי הספר היסודיים. המורים מלמדים לחשוב כמו רובוטים, ועם הבסיס הרע הזה התלמידים מגיעים לתיכונים".
לעומת פרופ' איצקוביץ', פרופ' רוזה לייקין, מתמטיקאית ומומחית לחינוך מתמטי מביה"ס לחינוך באוניברסיטת חיפה, סבורה שאנו במגמת עלייה: " בשנים האחרונות ישנה השקעה בתלמידים מחוננים ומצטיינים וניתן מענה גם לקצה השני, של תלמידים חלשים. "חבל שישראל סיימה את אולימפיאדת המתמטיקה במיקום נמוך, אבל אי אפשר להסיק מכך שהמצב בארץ גרוע, להשפיל מערכת שלמה ולהאשים את המורים." "יש לנו חכמים שאותם ניתן למצוא בפרויקטים ייחודיים כמו תלפיות... מי שלומדים במקומות הללו הם תוצר של מערכת החינוך ומדובר בתלמידים מעולים... יש מקום לשיפור רמת המתמטיקה ושי הרבה מה לעשות, אבל לא הכל שחור."
פרופ' יאיר קארו, מתמטיקאי וראש המכללה האקדמית לחינוך "אורנים", מציע פתרון מהפכני למצב של הידרדרות ברמת לימודי המתמטיקה בישראל. לדעתו "מערכת החינוך מתקשה לקדם את קבוצת האיכות ומצד שני לסגור פערים באופן יעיל ומהיר עם המתקשים. צריך ללמד את המקצוע ברמה בסיסית עד כיתה ט' בלבד. לא כולם חייבים ללמוד מתמטיקה ואת המאמץ יש להשקיע בתלמידם שהתחום מתאים להם ומעניין אותם. מי שלימודי המדעים אינם מדברם אליו יכול התפתח בתחומי התרבות וההומניסטיקה."
תגובת משרד החינוך לנאמר בכתבה היא שאכן יש ירידה בהישגים במתמטיקה בעשורים האחרונים ומתוך ידיעה זו משרד החינוך מפעיל תוכניות ממוקדות הכוללות: הוספת שעות לימוד ושדרוג תוכניות. בנוסף הוגדרו סטנדרטים ויעדים ברורים. כמו כן, משרד החינוך דחה את הטענות לפיהן הלמידה מתמקדת בטכניקה בלבד.
כשקראתי את הכתבה נזכרתי בחלק מן הנושאים אותם למדנו בקורס סוגיות במדיניות החינוך בסמסטר קודם- המאפיינים של שלושת הגלים של מדיניות החינוך. הגל הראשון התאפיין ב"ילד במרכז" ובגיוון מקצועות לימוד. הגל השני שהוא הגל הדומיננטי שתקע יתדות חזקות בכל הקשור למדיניות החינוך והמאופיין בסטנדרטיזציה וחתירה להישגים - מה שהוביל לצמצום מקצועות הלימוד. הגל השלישי הינו הגל הנוכחי בו יש רצון לחזור לתפיסת "הילד במרכז" כשהתלמיד חוקר ומעבד ידע, לגוון במקצועות הלימוד אך תוך שימוש בטכנולוגיה, המאפשרת למידה בקצב אישי תוך יצירת אתגרי למידה לתלמידים חזקים.
מתוך הדעות השונות שהוצגו לעיל עולה מחד גישת הסטנדרטים לפיה, הסטנדרטים הם אמצעי לשיפור החינוך ולקידום הישגי התלמידים כמו כן השליטה בסטנדרטים מבטיחה את בסיס הידע הנחוץ לתלמיד כדי להמשיך ולהצליח בעתיד. גישה זו מאופיינת באחידות בתכנית הלימודים ובקביעת סטנדרטים אחידים להוראה וללמידה. מאידך, קיימת הגישה לפיה תכנית הלימודים צריכה להיות מגוונת כך שתתאים לרובד רחב של תלמידים.
אני סבורה כי בדבריו של פרופ' איצקוביץ יש ממש. הלימודים ממוקדים להצלחה בבגרות ומקצוע המתמטיקה הוא רק דוגמא אחת של מקצוע הנלמד בצורה טכנית.
כמו כן מסכימה עם דבריו של פרופ' קארו המציע תכנית לימודים מגוונת בה כל תלמיד ימצא את מקומו בתחום המעניין אותו ובו יוכל להתפתח.
בעיני, העיקרון המנחה צריך להיות לא האם לקבוע סטנדרטים אלא אלו סטנדרטים לקבוע וכיצד לקבוע אותם.
שימוש מושכל בטכנולוגיה בעידן בו אנו חווים את מהפיכת הידע והתקשורת יצור חלון הזדמנויות ללמידה ולהוראה נכונים יותר, המתאימים לבוגר הצריך להתמודד עם אתגרי המאה ה-21.
יום שלישי, 10 באוגוסט 2010
גלובליזציה של החינוך
אחד הנושאים הנלמדים במסגרת הקורס תקשוב החינוך: היבטים בינ"ל, הינו גלובליזציה ותקשוב החינוך.
הגלובליזציה נוגעת למספר תחומים כשהרווח ביניהם הוא התחום הכלכלי. יחד עם זאת, היא מהווה גורם משפיע, שלא ניתן להתעלם ממנו, על מדיניות ושיטת החינוך.
גלובליזציה מתאפיינת בתחרות עולמית, בתאגידים בינלאומיים ובמעבר הון חופשי ממדינה למדינה.
תהליך הגלובליזציה הוא בלתי הפיך ובשל כך משליך על ההחלטות המתקבלות בתחומים שונים ובהם כמובן בחינוך.
העידן הגלובלי מאופיין בשינויים כלכליים ובשינויים פסיכולוגיים-תפיסתיים. קיים בלבול ותסכול בין הרצון מחד לחיות בכפר הגלובלי ולהיות אזרחי העולם ומאידך, להרגיש שייכות מקומית לאומית. במצב זה נוצר מתח בין מסורת וערכים לבין התחדשות.
מהפיכת הידע הובילה לחדירת כלכלת שוק קפיטליסטי להרבה מדינות בעולם. בעידן הידע, איכות החינוך היא המפתח להכשרת כח עבודה שיוכשר ושיהיה חלק מהכלכלה הגלובלית ומהצמיחה. לכן יש לדאוג ליצירת אפקטיביות ויעילות של החינוך.
מכאן נובעת התפיסה הגורסת כי רק כוחות שוק יכולים להבטיח יצירה של אפקטיביות ויעילות בחינוך באמצעות אימוץ של דפוסי חשיבה עסקיים. בכך למעשה מצטמצם תפקיד המדינה/"הלאום" והחינוך מתאים עצמו לתהליך הגלובליזציה וכי יש לחנך גם לזהות גלובלית ולא רק לזהות לאומית.
על התלמידים להתחנך לעידן הגלובליזציה שהוא הכח הכלכלי, הפוליטי והתרבותי השולט כיום בעולם. החשיבות של הרב-לאומיות גוברת ולכן נדרשת מערכת החינוך לגלות הבנה רב-תרבותית. לפי תפיסה זו מערכת החינוך צריכה להתבסס על סטנדרטים אוניברסאליים, על אחידות ושיתופיות.
מאידך קיימת התפיסה הגורסת כי יש לשמור על תפקיד המדינה/"הלאום" כדומיננטי בחינוך ולהדגיש דווקא את הגיוון ולא את הסטנדרטים האוניברסאליים. לפי גישה זו הנכונות לקבל רב-תרבותיות אינה מחייבת בהכרח לוותר על הזהות הלאומית התרבותית ועל ערכי המוסר והמסורת הייחודית.
התקשוב מאפשר להגיע לעולם הגדול בקלות, להיות חלק מ"הכפר הגלובלי" ולחלוק עמו תובנות חדשות.
האתגר של יישומי הטכנולוגיה הדיגיטאלית מואץ ע"י הגלובליזציה.
המיומנויות הנדרשות להצלחה במשק הגלובלי ושעליהן יש לתת את הדגש במערכת החינוך הן:
- שת"פ בתוך צוותים ובין תרבויות
- פתרון בעיות כולל בין-אישיות
- אוריינות טכנולוגית
- נכונות ליזום, ליטול סיכונים
- חשיבה יצירתית
אני חושבת כי יש לשלב בין שתי התפיסות מאחר ויש חשיבות גדולה וערך עליון ללאומיות, שלא ניתן לוותר עליה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מעידן הגלובליזציה בו אנו מצויים ומכך שתקשוב מאפשר בקלות יחסית ליצור קהילה לומדת גלובלית כשלגבולות הפיזיים אין משמעות. ההתעלמות מהגלובליזציה הינה טמינת הראש בחול, אך ללא הדגשת תכנים פדגוגיים ייחודיים ברמה הלאומית ניסיון הגלובליזציה יהיה עקר, שכן מטרת החינוך הינה לפתח אצל התלמידים כישרונות ולממש את הפוטנציאל הגלום בהם וכן להשיג יעדים אישיים, לאומיים ועולמיים.
הגלובליזציה נוגעת למספר תחומים כשהרווח ביניהם הוא התחום הכלכלי. יחד עם זאת, היא מהווה גורם משפיע, שלא ניתן להתעלם ממנו, על מדיניות ושיטת החינוך.
גלובליזציה מתאפיינת בתחרות עולמית, בתאגידים בינלאומיים ובמעבר הון חופשי ממדינה למדינה.
תהליך הגלובליזציה הוא בלתי הפיך ובשל כך משליך על ההחלטות המתקבלות בתחומים שונים ובהם כמובן בחינוך.
העידן הגלובלי מאופיין בשינויים כלכליים ובשינויים פסיכולוגיים-תפיסתיים. קיים בלבול ותסכול בין הרצון מחד לחיות בכפר הגלובלי ולהיות אזרחי העולם ומאידך, להרגיש שייכות מקומית לאומית. במצב זה נוצר מתח בין מסורת וערכים לבין התחדשות.
מהפיכת הידע הובילה לחדירת כלכלת שוק קפיטליסטי להרבה מדינות בעולם. בעידן הידע, איכות החינוך היא המפתח להכשרת כח עבודה שיוכשר ושיהיה חלק מהכלכלה הגלובלית ומהצמיחה. לכן יש לדאוג ליצירת אפקטיביות ויעילות של החינוך.
מכאן נובעת התפיסה הגורסת כי רק כוחות שוק יכולים להבטיח יצירה של אפקטיביות ויעילות בחינוך באמצעות אימוץ של דפוסי חשיבה עסקיים. בכך למעשה מצטמצם תפקיד המדינה/"הלאום" והחינוך מתאים עצמו לתהליך הגלובליזציה וכי יש לחנך גם לזהות גלובלית ולא רק לזהות לאומית.
על התלמידים להתחנך לעידן הגלובליזציה שהוא הכח הכלכלי, הפוליטי והתרבותי השולט כיום בעולם. החשיבות של הרב-לאומיות גוברת ולכן נדרשת מערכת החינוך לגלות הבנה רב-תרבותית. לפי תפיסה זו מערכת החינוך צריכה להתבסס על סטנדרטים אוניברסאליים, על אחידות ושיתופיות.
מאידך קיימת התפיסה הגורסת כי יש לשמור על תפקיד המדינה/"הלאום" כדומיננטי בחינוך ולהדגיש דווקא את הגיוון ולא את הסטנדרטים האוניברסאליים. לפי גישה זו הנכונות לקבל רב-תרבותיות אינה מחייבת בהכרח לוותר על הזהות הלאומית התרבותית ועל ערכי המוסר והמסורת הייחודית.
התקשוב מאפשר להגיע לעולם הגדול בקלות, להיות חלק מ"הכפר הגלובלי" ולחלוק עמו תובנות חדשות.
האתגר של יישומי הטכנולוגיה הדיגיטאלית מואץ ע"י הגלובליזציה.
המיומנויות הנדרשות להצלחה במשק הגלובלי ושעליהן יש לתת את הדגש במערכת החינוך הן:
- שת"פ בתוך צוותים ובין תרבויות
- פתרון בעיות כולל בין-אישיות
- אוריינות טכנולוגית
- נכונות ליזום, ליטול סיכונים
- חשיבה יצירתית
אני חושבת כי יש לשלב בין שתי התפיסות מאחר ויש חשיבות גדולה וערך עליון ללאומיות, שלא ניתן לוותר עליה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מעידן הגלובליזציה בו אנו מצויים ומכך שתקשוב מאפשר בקלות יחסית ליצור קהילה לומדת גלובלית כשלגבולות הפיזיים אין משמעות. ההתעלמות מהגלובליזציה הינה טמינת הראש בחול, אך ללא הדגשת תכנים פדגוגיים ייחודיים ברמה הלאומית ניסיון הגלובליזציה יהיה עקר, שכן מטרת החינוך הינה לפתח אצל התלמידים כישרונות ולממש את הפוטנציאל הגלום בהם וכן להשיג יעדים אישיים, לאומיים ועולמיים.
יום רביעי, 4 באוגוסט 2010
ניהול ידע בארגון
בעידן המידע אנו עדים לשינוי בתרבות הארגונית הכולל בתוכו את נושא ניהול הידע.
בעבר הידע הועבר ע"י התנסות ולא כמידע, אך כיום ניהול הידע מועבר בדרכים רבות הן באמצעות שיתוף במידע והן באמצעות התנסות משותפת.
מטרתו של הארגון היא שהידע יגיע לעובדים ויעצים את יכולותיהם ובעזרת ניהול ידע תהיה התייעלות לארגון. בנוסף השימוש היצירתי במידע יוביל ליצירת ערך חדש ורב לארגון.
עידן המידע חושף את העובדים לכמויות עצומות של מידע דרכו הם צוברים ידע רב. כל זאת דורש מיומנויות של מהירות עיבוד הנתונים, זיהוי והפרדה בין עיקר לטפל, הפקת הידע הרלוונטי והחשוב לארגון.
ניהול ידע כולל בתוכו את הידע הקיים ואת הידע החדש של הארגון מתוך מטרה לסייע לעבודה השוטפת של הארגון.
הנושא של ניהול ידע בעידן המידע, תופש מקום נרחב ועקב כך נעשה שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים לעיבוד המידע. השימוש באינטרנט ולניהול ידע הוא משמעותי. לדוגמא: המידע נאגר באמצעות שבבים זעירים ללא צורך בחדרי ספריות גדולים המיועדים לכך.
הגישה המתהווה של ניהול ידע בארגון, שמה את הדגש הן על צבירתו והן על השנוי המערכתי הדרוש בשל כך, שכן בעבר ידע שהיה קיים אצל מספר מצומצם של עובדים, הופך להיות נחלת הכלל.
קיימים כלים ומנגנונים שונים ומגוונים לניהול ידע בארגון, אותם יש להטמיע בתרבות הארגונית. דרכים לניהול ידע בארגון יכולים לבוא לידי ביטוי ע"י בניית פורטל שבו יאורגנו נתונים ומידע חיוני; נגישות לידע באופן תמציתי, מובנה ונח; אפשרות של שיתוף בידע באמצעות ניהול מסמכים נכון ומתאים לארגון; יצירת ידע חדש על בסיס הצלחות וניתוחן; צוות חשיבה יצירתית שמטרתו לפתח שיטות לפיתוח הידע שבארגון.
הכלים הטכנולוגיים בהם משתמשים צריכים להיות מותאמים לצרכי ולאופי הארגון לדוגמא: שימוש בבלוג ככלי לצבירת ידע ממומחים, דרכו דנים בצרכים משותפים או בשימוש ב"ויקי" כמנוף לבניית קהילה.
בארגון בו אני עובדת אנו מצויים כעת בתהליך השקת ניהול ידע. המניע לפרויקט זה הוא ההבנה שהידע הנצבר בארגון הן של עובדיו והן במערכות השונות מהווה משאב ייחודי, חיוני ועיקרי עבור הארגון ועבור גופים שונים מולם עובד הארגון. בנוסף, ההנחה היא כי הידע, ככל משאב אחר, צריך להיות מנוהל ונגיש לכל המשתמשים בו בצורה נוחה וזמינה ועל כן יש לבנות מערכת שתהיה יעילה, נוחה וזמינה ושתאפשר שיתוף והחלפת דעות, למידה מניסיון, למידה הדדית, אסוף עריכת ואחסון מידע ושליפתו בעת הדרושה - כל זאת לתועלת עבודת הארגון, לשיפורו ולקראת היערכותו לאתגרי העתיד.
ההבנה הנ"ל מאגדת בתוכה תרבות ארגונית, תהליכים, תשתיות טכנולוגיות ותכנים וכל זאת למיצוי מושכל של הידע הקיים בארגון וליצירת ידע חדש.
בשלב זה הוקם פורום בו כל עובד מוזמן להציע רעיונות, לכתוב את מחשבותיו ושאיפותיו מהליך זה.
בפורום מתנהלים דיונים שיהוו מקור לכיווני חשיבה ולעיצוב פתרונות בנושא ניהול הידע המתאימים לארגון.
עוד דרך ארוכה לפנינו אך אנו בדרך הנכונה וזו כבר התחלה טובה.
בעבר הידע הועבר ע"י התנסות ולא כמידע, אך כיום ניהול הידע מועבר בדרכים רבות הן באמצעות שיתוף במידע והן באמצעות התנסות משותפת.
מטרתו של הארגון היא שהידע יגיע לעובדים ויעצים את יכולותיהם ובעזרת ניהול ידע תהיה התייעלות לארגון. בנוסף השימוש היצירתי במידע יוביל ליצירת ערך חדש ורב לארגון.
עידן המידע חושף את העובדים לכמויות עצומות של מידע דרכו הם צוברים ידע רב. כל זאת דורש מיומנויות של מהירות עיבוד הנתונים, זיהוי והפרדה בין עיקר לטפל, הפקת הידע הרלוונטי והחשוב לארגון.
ניהול ידע כולל בתוכו את הידע הקיים ואת הידע החדש של הארגון מתוך מטרה לסייע לעבודה השוטפת של הארגון.
הנושא של ניהול ידע בעידן המידע, תופש מקום נרחב ועקב כך נעשה שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים לעיבוד המידע. השימוש באינטרנט ולניהול ידע הוא משמעותי. לדוגמא: המידע נאגר באמצעות שבבים זעירים ללא צורך בחדרי ספריות גדולים המיועדים לכך.
הגישה המתהווה של ניהול ידע בארגון, שמה את הדגש הן על צבירתו והן על השנוי המערכתי הדרוש בשל כך, שכן בעבר ידע שהיה קיים אצל מספר מצומצם של עובדים, הופך להיות נחלת הכלל.
קיימים כלים ומנגנונים שונים ומגוונים לניהול ידע בארגון, אותם יש להטמיע בתרבות הארגונית. דרכים לניהול ידע בארגון יכולים לבוא לידי ביטוי ע"י בניית פורטל שבו יאורגנו נתונים ומידע חיוני; נגישות לידע באופן תמציתי, מובנה ונח; אפשרות של שיתוף בידע באמצעות ניהול מסמכים נכון ומתאים לארגון; יצירת ידע חדש על בסיס הצלחות וניתוחן; צוות חשיבה יצירתית שמטרתו לפתח שיטות לפיתוח הידע שבארגון.
הכלים הטכנולוגיים בהם משתמשים צריכים להיות מותאמים לצרכי ולאופי הארגון לדוגמא: שימוש בבלוג ככלי לצבירת ידע ממומחים, דרכו דנים בצרכים משותפים או בשימוש ב"ויקי" כמנוף לבניית קהילה.
בארגון בו אני עובדת אנו מצויים כעת בתהליך השקת ניהול ידע. המניע לפרויקט זה הוא ההבנה שהידע הנצבר בארגון הן של עובדיו והן במערכות השונות מהווה משאב ייחודי, חיוני ועיקרי עבור הארגון ועבור גופים שונים מולם עובד הארגון. בנוסף, ההנחה היא כי הידע, ככל משאב אחר, צריך להיות מנוהל ונגיש לכל המשתמשים בו בצורה נוחה וזמינה ועל כן יש לבנות מערכת שתהיה יעילה, נוחה וזמינה ושתאפשר שיתוף והחלפת דעות, למידה מניסיון, למידה הדדית, אסוף עריכת ואחסון מידע ושליפתו בעת הדרושה - כל זאת לתועלת עבודת הארגון, לשיפורו ולקראת היערכותו לאתגרי העתיד.
ההבנה הנ"ל מאגדת בתוכה תרבות ארגונית, תהליכים, תשתיות טכנולוגיות ותכנים וכל זאת למיצוי מושכל של הידע הקיים בארגון וליצירת ידע חדש.
בשלב זה הוקם פורום בו כל עובד מוזמן להציע רעיונות, לכתוב את מחשבותיו ושאיפותיו מהליך זה.
בפורום מתנהלים דיונים שיהוו מקור לכיווני חשיבה ולעיצוב פתרונות בנושא ניהול הידע המתאימים לארגון.
עוד דרך ארוכה לפנינו אך אנו בדרך הנכונה וזו כבר התחלה טובה.
יום שלישי, 27 ביולי 2010
מפיאז'ה למדיניות החינוך
חוקרים רבים התייחסו להתפתחות הפיזית, הרגשית-חברתית והקוגניטיבית של ילדים והתמודדו עם שאלות הנוגעות לקידום החינוך שלהם ולזיקתו להתפתחות וללמידה בבית הספר.
במסגרת קורס פסיכולוגיה התפתחותית המועבר ע"י ד"ר שאפיק מסאלחה למדנו על התיאוריה של פיאז'ה, באשר להתפתחות הקוגניטיבית אצל ילדים.
פיאז'ה דיבר על "הבשלה" המתייחסת לזמן ולגנטיקה כשההבשלה היא בראש ובראשונה ביולוגית, וכן על "התנסות" באמצעות חשיפה לגירויים שונים כתנאי הכרחי. השילוב בין הבשלה להתנסות הוא חיוני כדי להתקדם קוגניטיבית.
שלבי ההתפתחות מדורגים ומתרחשים בסדר קבוע ואוניברסאלי. לא ניתן לעבור לשלב הבא מבלי לעבור את השלב הקודם הן מבחינה גופנית והן מבחינה שכלית. יחד עם זאת, הילד האינטלקטואל צריך להיות מאותגר. ההבשלה וההתנסות האתגרית שלו קשורות בארגון תמידי ובהסתגלות למידע חדש ומתקדם יותר.
עפ"י פיאז'ה קיימים ארבעה שלבים התפתחותיים מרכזיים המתרחשים אצל ילדים החל משלב הינקות ועד שלב הבגרות:
1. השלב הסנסורי-מוטורי – נמשך כשנה וחצי ובו יש התנסות חושית ומוטורית באינטראקציה עם הסביבה.
2. השלב הקדם תפעולי – נמשך כחמש שנים בו הילדים רוכשים יכולת להשתמש בייצוג מחשבתי ובדמיון. כמו כן נרכשת השפה.
3. השלב התפעולי-קונקרטי – נמשך עד תחילת הבגרות בו יש הבנה של חוק השימור ויכולת גבוהה של תפעול עם המידע שבמח.
4. השלב התפעולי-הפורמאלי – נמשך מגיל ההתבגרות ואילך בו יכולת החשיבה המופשטת מגיעה לרמות גבוהות וחדשות.
תוכן ההוראה ושיטת ההוראה צריכים להיות מותאמים לילד מבחינה התפתחותית ותרבותית וצריכות להיות חלק מהמארג החינוכי.
על מנת לקדם את הלמידה בבית הספר חיוני להתייחס לטיפול ולחינוך הניתנים לילדים כבר בגיל הרך, שכן כל מה שבונים באישיותו של הילד בגיל מוקדם מהווה בסיס לאישיותו בגיל מאוחר.
פיאז'ה טען כי חוקי ההתפתחות הקוגניטיבית הם אוניברסאליים ואינם סקטוריאלים או קשורים לתרבות מסוימת. בעניין זה אזכיר דילמות ערכיות הקשורות למדיניות החינוך בגיל הרך בישראל כדוגמת האם החינוך צריך להיות מכוון לתרבות הדומיננטית של החברה הישראלית או שראוי דווקא שיהיה רב תרבותי כאשר יש התייחסות מותאמת לכל מגזרי החברה השונים ? ובנוסף, האם מירב ההשקעה צריכה להיות מופנית לטיפוח הפרט ולקידומו האישי או שמוטב לתת בראש ובראשונה מענה לכלל ?
מדיניות מערכת החינוך בישראל הינה פועל יוצא של תורת ההבשלה בשלבים עליה מדבר פיאז'ה. כך לדוגמא במעבר מהשלב הקדם תפעולי (שלב שני) לשלב התפעולי-קונקרטי (שלב שלישי) הילדים עולים לכיתה א' מגן חובה בהתאם לעקרון אותו קבע פיאז'ה. הלמידה הפורמאלית מתקיימת בגיל 6, הגיל בו קיימת היכולת של הילד להתחיל וללמוד באופן משמעותי ורציני. החלטה זו אגב הינה החלטה אוניברסאלית ולא מתקיימת רק במדינת ישראל. חשוב לציין כי קיימת תיאוריה המנוגדת לתיאוריית ההתפתחות בשלבים של פיאז'ה לפיה ילדים יכולים לפתח כישורים קוגניטיביים העולים על אלה של מבוגרים וללא קשר לגיל ביולוגי וזאת תודות לאימון ולהתנסות. לפי תיאוריה זו ילדים היכולים לבצע בשלות מעבר לגילם הביולוגי, מהווים "בעייה" לתיאוריה של פיאז'ה ולקביעה זו יש השלכות רבות על קבלת ההחלטות הקשורות במדיניות החינוך ובהחלטות לגבי תכניות הלימודים של מערכת החינוך.
במסגרת קורס פסיכולוגיה התפתחותית המועבר ע"י ד"ר שאפיק מסאלחה למדנו על התיאוריה של פיאז'ה, באשר להתפתחות הקוגניטיבית אצל ילדים.
פיאז'ה דיבר על "הבשלה" המתייחסת לזמן ולגנטיקה כשההבשלה היא בראש ובראשונה ביולוגית, וכן על "התנסות" באמצעות חשיפה לגירויים שונים כתנאי הכרחי. השילוב בין הבשלה להתנסות הוא חיוני כדי להתקדם קוגניטיבית.
שלבי ההתפתחות מדורגים ומתרחשים בסדר קבוע ואוניברסאלי. לא ניתן לעבור לשלב הבא מבלי לעבור את השלב הקודם הן מבחינה גופנית והן מבחינה שכלית. יחד עם זאת, הילד האינטלקטואל צריך להיות מאותגר. ההבשלה וההתנסות האתגרית שלו קשורות בארגון תמידי ובהסתגלות למידע חדש ומתקדם יותר.
עפ"י פיאז'ה קיימים ארבעה שלבים התפתחותיים מרכזיים המתרחשים אצל ילדים החל משלב הינקות ועד שלב הבגרות:
1. השלב הסנסורי-מוטורי – נמשך כשנה וחצי ובו יש התנסות חושית ומוטורית באינטראקציה עם הסביבה.
2. השלב הקדם תפעולי – נמשך כחמש שנים בו הילדים רוכשים יכולת להשתמש בייצוג מחשבתי ובדמיון. כמו כן נרכשת השפה.
3. השלב התפעולי-קונקרטי – נמשך עד תחילת הבגרות בו יש הבנה של חוק השימור ויכולת גבוהה של תפעול עם המידע שבמח.
4. השלב התפעולי-הפורמאלי – נמשך מגיל ההתבגרות ואילך בו יכולת החשיבה המופשטת מגיעה לרמות גבוהות וחדשות.
תוכן ההוראה ושיטת ההוראה צריכים להיות מותאמים לילד מבחינה התפתחותית ותרבותית וצריכות להיות חלק מהמארג החינוכי.
על מנת לקדם את הלמידה בבית הספר חיוני להתייחס לטיפול ולחינוך הניתנים לילדים כבר בגיל הרך, שכן כל מה שבונים באישיותו של הילד בגיל מוקדם מהווה בסיס לאישיותו בגיל מאוחר.
פיאז'ה טען כי חוקי ההתפתחות הקוגניטיבית הם אוניברסאליים ואינם סקטוריאלים או קשורים לתרבות מסוימת. בעניין זה אזכיר דילמות ערכיות הקשורות למדיניות החינוך בגיל הרך בישראל כדוגמת האם החינוך צריך להיות מכוון לתרבות הדומיננטית של החברה הישראלית או שראוי דווקא שיהיה רב תרבותי כאשר יש התייחסות מותאמת לכל מגזרי החברה השונים ? ובנוסף, האם מירב ההשקעה צריכה להיות מופנית לטיפוח הפרט ולקידומו האישי או שמוטב לתת בראש ובראשונה מענה לכלל ?
מדיניות מערכת החינוך בישראל הינה פועל יוצא של תורת ההבשלה בשלבים עליה מדבר פיאז'ה. כך לדוגמא במעבר מהשלב הקדם תפעולי (שלב שני) לשלב התפעולי-קונקרטי (שלב שלישי) הילדים עולים לכיתה א' מגן חובה בהתאם לעקרון אותו קבע פיאז'ה. הלמידה הפורמאלית מתקיימת בגיל 6, הגיל בו קיימת היכולת של הילד להתחיל וללמוד באופן משמעותי ורציני. החלטה זו אגב הינה החלטה אוניברסאלית ולא מתקיימת רק במדינת ישראל. חשוב לציין כי קיימת תיאוריה המנוגדת לתיאוריית ההתפתחות בשלבים של פיאז'ה לפיה ילדים יכולים לפתח כישורים קוגניטיביים העולים על אלה של מבוגרים וללא קשר לגיל ביולוגי וזאת תודות לאימון ולהתנסות. לפי תיאוריה זו ילדים היכולים לבצע בשלות מעבר לגילם הביולוגי, מהווים "בעייה" לתיאוריה של פיאז'ה ולקביעה זו יש השלכות רבות על קבלת ההחלטות הקשורות במדיניות החינוך ובהחלטות לגבי תכניות הלימודים של מערכת החינוך.
יום שלישי, 20 ביולי 2010
האם העידן הדיגיטלי יהפוך לחור שחור של ההיסטוריה ?
בכתבה מאת סמי קרופסקי, שהתפרסמה ב-13.7.10 בעיתון "הארץ" הנושאת את הכותרת האם העידן הדיגיטלי יהפוך לחור שחור של ההיסטוריה ? נדון מקומם של מכתבים אישיים בעידן הדיגיטלי כמקור היסטורי חשוב של חוקרים והיסטוריונים, שהולך לאיבוד.
תרבות הרשת החדשה יוצרת אצלנו התמודדויות עם מצבים חדשים, בהם לא היינו מורגלים בעבר ושלגביהם עלינו לתת את הדעת.
השינויים בטכנולוגיה הניבו מערכת שונה מאד מזו שהייתה קיימת לפני שנים. בעקבות שינויים אלו נוצר מצב לפיו דואר אלקטרוני החליף מכתבים אישיים ופרטיים, כשהתקשורת האלקטרונית מתנהלת ללא עקבות נייר.
מכאן עולה השאלה האם במציאות הטכנולוגית הנוכחית ניתן לתדע חלופת מכתבים אישיים המתבצעים בדואר אלקטרוני, כדי שיהיו שמישים כמסמך היסטורי או שמא בעידן הדיגיטלי יאבד כלי זה של חוקרים/ההיסטוריונים ?
בכתבה מובאות דוגמאות לכך שדווקא מכתב אישי ולא מסמך רשמי הוא זה שחידד את תמונת המציאות והפך אותה ליותר ברורה ומובנת. כך גם מאורעות דרמטיים של ההיסטוריה, הנלמדים באמצעות חילופי מכתבים בין אזרחים פשוטים.
על רקע זה מובאות בכתבה דעות שונות: מחד של פרופ' אניטה שפירא הטוענת כי "אנחנו בפני אובדן מסוים של מקור היסטורי ממדרגה ראשונה, שספק גדול אם יהיה לו תחליף ... במכתבים היו רבדים של גילוי נפש ועוצמה רגשית ועומק אינטלקטואלי שלא בא לכלל ביטוי בידיעות הקצרצרות שאנו מפיצים באימייל ובפייסבוק ... המכתבים היו בבחינת 'מסיח לפי תומו' ואילו העדויות כולן מוזמנות זה ההבדל הבסיסי".
"פרופ' שלמה זנדי "היכולת של מחיקת הידע היא הרבה יותר גדולה. ... יכולת המניפולציה על הידע היא גדולה מאד כי הדברים יכולים להיות מחיקים. התקשורת של הרשת יכולה להשאיר פחות עקבות.
מנגד טוען פרופ' שיזף רפאלי "כשאפלטון נדרש לנושאים האלה הוא בא בטענות לכתב בטענה שזה זיכרון מלאכותי שיגרום לאנשים להפסיק לזכור, וקרא לבטל את הכתיבה כי היא מנוונת את הזיכרון. לכן לא מפתיע כשבאה טכנולוגיה חדשה, באים אליה בטענות".
לדעתי טענת שני החוקרים הראשונים שלילית באופן גורף מידי ואני נוטה להסכים עם דבריו של פרופ' שיזף שיש להתאים את דרכנו בצורה מושכלת לעידן בו אנו חיים. זאת למרות שהמוכר והנוסטלגי תמיד יראה עדיף על פני חידושים.
לדעתי מדובר בקושי לקבל שינויים והנוחות להתבצר במוכר מבלי ללמוד להשתמש בכלים החדשים העומדים לרשותנו שדווקא לאחר החשיפה אליהם יתפסו בעיננו כבלתי אפשרי בלעדיהם.
תשובתי לחוששים מאיבוד מסמכים חשובים היא שניתן לשמור מסמכים תמונות ציורים בתיקיות במחשב ולגבות את החומר הדיגיטלי כך שיהיה מוגן לשנים רבות יותר אף מניירות מכתבים המתכלים עם הזמן. בנוסף תמיד ניתן להדפיסם ולשמור כמו בעבר.
זאת ועוד, בעידן הנוכחי רבים כותבים בלוגים, בהם הם מפרסמים מידע שיכול להקביל לפתקאות/ יומנים/ מכתבים אישיים שהיו בעידן "הניירת". הבלוגים היא דוגמא בה הכתיבה יכולה להיות מעמיקה ובעלת ערך משמעותי רב, אשר מהם ניתן ללמוד רבות גם על הכותב.
אפשרות השחזור, השרשור, התגובות וכן מעקב אחר הדברים הנכתבים יכולה רק להוסיף לחוקרים/היסטוריונים ולשפוך אור רחב ומעמיק יותר להבנת ההתרחשויות ואל לנו לחשוש מאובדן מידע שיצור חור שחור של ההיסטוריה.
להלן קישור לכתבה.
האם העידן הדיגיטלי יהפוך לחור שחור של ההיסטוריה ?
תרבות הרשת החדשה יוצרת אצלנו התמודדויות עם מצבים חדשים, בהם לא היינו מורגלים בעבר ושלגביהם עלינו לתת את הדעת.
השינויים בטכנולוגיה הניבו מערכת שונה מאד מזו שהייתה קיימת לפני שנים. בעקבות שינויים אלו נוצר מצב לפיו דואר אלקטרוני החליף מכתבים אישיים ופרטיים, כשהתקשורת האלקטרונית מתנהלת ללא עקבות נייר.
מכאן עולה השאלה האם במציאות הטכנולוגית הנוכחית ניתן לתדע חלופת מכתבים אישיים המתבצעים בדואר אלקטרוני, כדי שיהיו שמישים כמסמך היסטורי או שמא בעידן הדיגיטלי יאבד כלי זה של חוקרים/ההיסטוריונים ?
בכתבה מובאות דוגמאות לכך שדווקא מכתב אישי ולא מסמך רשמי הוא זה שחידד את תמונת המציאות והפך אותה ליותר ברורה ומובנת. כך גם מאורעות דרמטיים של ההיסטוריה, הנלמדים באמצעות חילופי מכתבים בין אזרחים פשוטים.
על רקע זה מובאות בכתבה דעות שונות: מחד של פרופ' אניטה שפירא הטוענת כי "אנחנו בפני אובדן מסוים של מקור היסטורי ממדרגה ראשונה, שספק גדול אם יהיה לו תחליף ... במכתבים היו רבדים של גילוי נפש ועוצמה רגשית ועומק אינטלקטואלי שלא בא לכלל ביטוי בידיעות הקצרצרות שאנו מפיצים באימייל ובפייסבוק ... המכתבים היו בבחינת 'מסיח לפי תומו' ואילו העדויות כולן מוזמנות זה ההבדל הבסיסי".
"פרופ' שלמה זנדי "היכולת של מחיקת הידע היא הרבה יותר גדולה. ... יכולת המניפולציה על הידע היא גדולה מאד כי הדברים יכולים להיות מחיקים. התקשורת של הרשת יכולה להשאיר פחות עקבות.
מנגד טוען פרופ' שיזף רפאלי "כשאפלטון נדרש לנושאים האלה הוא בא בטענות לכתב בטענה שזה זיכרון מלאכותי שיגרום לאנשים להפסיק לזכור, וקרא לבטל את הכתיבה כי היא מנוונת את הזיכרון. לכן לא מפתיע כשבאה טכנולוגיה חדשה, באים אליה בטענות".
לדעתי טענת שני החוקרים הראשונים שלילית באופן גורף מידי ואני נוטה להסכים עם דבריו של פרופ' שיזף שיש להתאים את דרכנו בצורה מושכלת לעידן בו אנו חיים. זאת למרות שהמוכר והנוסטלגי תמיד יראה עדיף על פני חידושים.
לדעתי מדובר בקושי לקבל שינויים והנוחות להתבצר במוכר מבלי ללמוד להשתמש בכלים החדשים העומדים לרשותנו שדווקא לאחר החשיפה אליהם יתפסו בעיננו כבלתי אפשרי בלעדיהם.
תשובתי לחוששים מאיבוד מסמכים חשובים היא שניתן לשמור מסמכים תמונות ציורים בתיקיות במחשב ולגבות את החומר הדיגיטלי כך שיהיה מוגן לשנים רבות יותר אף מניירות מכתבים המתכלים עם הזמן. בנוסף תמיד ניתן להדפיסם ולשמור כמו בעבר.
זאת ועוד, בעידן הנוכחי רבים כותבים בלוגים, בהם הם מפרסמים מידע שיכול להקביל לפתקאות/ יומנים/ מכתבים אישיים שהיו בעידן "הניירת". הבלוגים היא דוגמא בה הכתיבה יכולה להיות מעמיקה ובעלת ערך משמעותי רב, אשר מהם ניתן ללמוד רבות גם על הכותב.
אפשרות השחזור, השרשור, התגובות וכן מעקב אחר הדברים הנכתבים יכולה רק להוסיף לחוקרים/היסטוריונים ולשפוך אור רחב ומעמיק יותר להבנת ההתרחשויות ואל לנו לחשוש מאובדן מידע שיצור חור שחור של ההיסטוריה.
להלן קישור לכתבה.
האם העידן הדיגיטלי יהפוך לחור שחור של ההיסטוריה ?
יום שלישי, 13 ביולי 2010
פקידי הפייסבוק
בכתבה מאת מרב לונדנר שפורסמה בעיתון "מעריב" ב-4.7.10 תחת הכותרת "טוויט דיפלומטי" מדובר על תהליך של שינוי אותו עוברים עובדי משרד החוץ בהכשרתם לשימוש במדיה החברתית לצרכי הסברה ולעבודה דיפלומטית נכונה ברשת.
מן הכתבה עולה כי העובדים עברו תהליך, שבו רכשו מיומנויות, שאפשרו להם להשתמש בכלים הטכנולוגיים ובכך למעשה החלו ביישום של "תרבות התקשוב". כמו כן קיימת מודעות לפער דיגיטלי בין-דורי, שהולך ומתעצם ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, וניסיון להתמודד עמו ולצמצמו עד כמה שניתן.
"במשרד החוץ הניחו בצד את הדיפלומטיה הקלאסית והושיבו את הפקידים הותיקים ללמוד איך להעלות סרטון ביוטיוב, לפתוח קבוצה בפייסבוק ולצייץ בטוויטר. המטרה: לנצל את הרשתות החברתיות להסברה 'אסור לשכוח שאנחנו מהדור שחיכה שלוש שנים לטלפון קווי', הם אומרים 'זה קשה, אבל הנושא חשוב והכרחי' "
ס/מנהל מחלקת הדרכה במשרד החוץ מדבר בכתבה על חלוקת קהל היעד לשלושה חלקים:
דור ה-Y אנשים שנולדו לתוך המציאות של העולם הממוחשב.
מן הכתבה עולה כי העובדים עברו תהליך, שבו רכשו מיומנויות, שאפשרו להם להשתמש בכלים הטכנולוגיים ובכך למעשה החלו ביישום של "תרבות התקשוב". כמו כן קיימת מודעות לפער דיגיטלי בין-דורי, שהולך ומתעצם ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, וניסיון להתמודד עמו ולצמצמו עד כמה שניתן.
"במשרד החוץ הניחו בצד את הדיפלומטיה הקלאסית והושיבו את הפקידים הותיקים ללמוד איך להעלות סרטון ביוטיוב, לפתוח קבוצה בפייסבוק ולצייץ בטוויטר. המטרה: לנצל את הרשתות החברתיות להסברה 'אסור לשכוח שאנחנו מהדור שחיכה שלוש שנים לטלפון קווי', הם אומרים 'זה קשה, אבל הנושא חשוב והכרחי' "
ס/מנהל מחלקת הדרכה במשרד החוץ מדבר בכתבה על חלוקת קהל היעד לשלושה חלקים:
דור ה-Y אנשים שנולדו לתוך המציאות של העולם הממוחשב.
דור ה-Z אנשים שנולדו לתוך עולם הרשתות החברתיות.
דור ה-X - אלה מעל גיל 40 שנולדו לפני כל זה.
להלן סרטון שהופק והועלה ליוטיוב ע"י שני דיפלומטים ותיקים שהשתתפו בקורס דיפלומטיה דיגיטלית, הממחיש את ההפנמה שלהם לגבי הצורך בשימוש במדיה החברתית.
שינויים במערכת ארגונית דורשים חזון, אומץ יוזמה ופעולה. לשם שימור והטמעת שינוי בארגון גדול ומסועף, דרושים סוג שונה של עשייה, חשיבה אחרת וכן מיומנויות.
מערך הכוחות השואפים לשינוי מחד ולהתמדה מאידך מתקיים ברמת הפרט וברמת הכלל של הארגון.
הארגון נדרש לגלות כושר התאמה והסתגלות כדי לשרוד ולשם כך יש צורך בפתיחות וגמישות תוך הבנה שהשינוי טומן בחובו מעבר לעבודה יותר אפקטיבית ולהשגת תוצרים איכותיים יותר.
משרד החוץ השכיל להבין שיש חיוניות בנקיטת פעולות המשנות את אופי ודרך העשייה ובכך להסתגל למצב חדש בו יש קודים חדשים.
משרד החוץ זיהה את הפוטנציאל הטמון ברשתות החברתיות ככלי הסברה והתאים את עצמו לסביבה המשתנה ול"כללי המשחק" החדשים שנוצרו, תוך נקיטת שיטות עבודה אחרות, שלא מוכרות לעובדים הותיקים. אלה מצידם נרתמו לקבלת השינוי החיוני, תוך הבנה שאם לא יתאימו עצמם למציאות החדשה אזי לא יהיו רלוונטיים.
כאשר קראתי את הכתבה הזדהתי מאד עם הנאמר בה מחד לגבי חיוניות של שינוי התפיסה של שיטות העבודה במשרד החוץ ומאידך לגבי הצורך לגשר על הפער הדיגיטלי הבין-דורי הקיים בין הדיפלומטים הותיקים לדיפלומטים הצעירים.
לא יכולתי שלא לעשות את ההקבלה למערכת החינוך שחייבת לבצע שינוי תפיסתי פדגוגי בשילוב מושכל של הטכנולוגיה על מנת להישאר רלוונטית וכן להתמודד עם הפער הדיגיטלי הבין-דורי הקיים בין המורים הותיקים למורים הצעירים.
ממליצה לקרוא את הכתבה. מכיוון שלא הועלתה לאתר העיתון היא מובאת בקישורים לקבצי pdf
socialmediatitle.pdf
socialmedia1.pdf
socialmedia2.pdf
מערך הכוחות השואפים לשינוי מחד ולהתמדה מאידך מתקיים ברמת הפרט וברמת הכלל של הארגון.
הארגון נדרש לגלות כושר התאמה והסתגלות כדי לשרוד ולשם כך יש צורך בפתיחות וגמישות תוך הבנה שהשינוי טומן בחובו מעבר לעבודה יותר אפקטיבית ולהשגת תוצרים איכותיים יותר.
משרד החוץ השכיל להבין שיש חיוניות בנקיטת פעולות המשנות את אופי ודרך העשייה ובכך להסתגל למצב חדש בו יש קודים חדשים.
משרד החוץ זיהה את הפוטנציאל הטמון ברשתות החברתיות ככלי הסברה והתאים את עצמו לסביבה המשתנה ול"כללי המשחק" החדשים שנוצרו, תוך נקיטת שיטות עבודה אחרות, שלא מוכרות לעובדים הותיקים. אלה מצידם נרתמו לקבלת השינוי החיוני, תוך הבנה שאם לא יתאימו עצמם למציאות החדשה אזי לא יהיו רלוונטיים.
כאשר קראתי את הכתבה הזדהתי מאד עם הנאמר בה מחד לגבי חיוניות של שינוי התפיסה של שיטות העבודה במשרד החוץ ומאידך לגבי הצורך לגשר על הפער הדיגיטלי הבין-דורי הקיים בין הדיפלומטים הותיקים לדיפלומטים הצעירים.
לא יכולתי שלא לעשות את ההקבלה למערכת החינוך שחייבת לבצע שינוי תפיסתי פדגוגי בשילוב מושכל של הטכנולוגיה על מנת להישאר רלוונטית וכן להתמודד עם הפער הדיגיטלי הבין-דורי הקיים בין המורים הותיקים למורים הצעירים.
ממליצה לקרוא את הכתבה. מכיוון שלא הועלתה לאתר העיתון היא מובאת בקישורים לקבצי pdf
socialmediatitle.pdf
socialmedia1.pdf
socialmedia2.pdf
יום רביעי, 7 ביולי 2010
סביבת ויקי
בסמסטר זה אנו חווים למידה שיתופית מתוקשבת באמצעות התנסות בסביבת ויקי, המאפשרת עבודה של מספר משתמשים על מסמך משותף במטרה ליצור תוצר סופי אחד. כל זאת אמור להתבצע תוך שיתוף פעולה מתמשך בין הסטודנטים ותוך חתירה להגיע להסכמה על השיטה, האיכויות והנורמות. הכותבים הופכים למעשה להיות מפיקי ידע ולא רק צרכני מידע.
ויקי הינה סביבה השייכת לווב 2.0, תומכת שיתוף ומעוצבת ב"ארכיטקטורה של שיתוף". היא מתאפיינת בהיותה סביבת למידה פעילה, קבוצתית היוצרת הידברות וזו מצריכה התגברות על מחלוקות, תוך קיום קהילת תוכן.
בעידן הווב 2.0 השיתוף הווירטואלי מתבטא באיסוף המידע הקולקטיבי ובהרחבת גבולות הידע. הבעלות על המידע נעשית שוויונית יותר, מאחר והמשתמשים ביישומי המחשב הם גם אלו שיוצרים את התוכן.
יש הטוענים כי הישגים בשיתוף גדולים יותר מאשר סך ההישגים של כל הפרטים בנפרד. לטעמי זוהי טענה גורפת ונחרצת מידי, מאחר ולאורך ההיסטוריה אנו עדים להישגים גדולים דווקא של אינדווידואלים.
בסביבת ויקי קיים טשטוש בגבולות שבין הידע האישי לבין הקולקטיב. הנחה זו משאירה את הסוגיות של הבעלות על התכנים וזכויות יוצרים פתוחות.
כאן המקום לציין את המושג "חכמת ההמון", הנמצא בבסיס הגישה הקוראת ליתר הסתכלות קבוצתית ולחשיבה משותפת על הנושאים והתוכן ופחות על המונופול של הידע.
בשימוש בסביבת ויקי יש לתת את הדעת לכך שאיכות התוצר הסופי תלויה בשיתוף פעולה בין הכותבים ובאמון שנוצר ביניהם. כמו כן עשויה להיווצר תחרות בין הכותבים המקשה על השגת המטרה. בנוסף, קיים חשש של חשיפה וחוסר מוטיבציה מצידם.לדעתי, על מנת שהלמידה בסביבת ויקי תהיה בעלת משמעות היא מצריכה תכנון מוקדם של הפעילות והתאמתה להקשר של הנושא הנלמד.
ויקי הינה סביבה השייכת לווב 2.0, תומכת שיתוף ומעוצבת ב"ארכיטקטורה של שיתוף". היא מתאפיינת בהיותה סביבת למידה פעילה, קבוצתית היוצרת הידברות וזו מצריכה התגברות על מחלוקות, תוך קיום קהילת תוכן.
בעידן הווב 2.0 השיתוף הווירטואלי מתבטא באיסוף המידע הקולקטיבי ובהרחבת גבולות הידע. הבעלות על המידע נעשית שוויונית יותר, מאחר והמשתמשים ביישומי המחשב הם גם אלו שיוצרים את התוכן.
יש הטוענים כי הישגים בשיתוף גדולים יותר מאשר סך ההישגים של כל הפרטים בנפרד. לטעמי זוהי טענה גורפת ונחרצת מידי, מאחר ולאורך ההיסטוריה אנו עדים להישגים גדולים דווקא של אינדווידואלים.
בסביבת ויקי קיים טשטוש בגבולות שבין הידע האישי לבין הקולקטיב. הנחה זו משאירה את הסוגיות של הבעלות על התכנים וזכויות יוצרים פתוחות.
כאן המקום לציין את המושג "חכמת ההמון", הנמצא בבסיס הגישה הקוראת ליתר הסתכלות קבוצתית ולחשיבה משותפת על הנושאים והתוכן ופחות על המונופול של הידע.
בשימוש בסביבת ויקי יש לתת את הדעת לכך שאיכות התוצר הסופי תלויה בשיתוף פעולה בין הכותבים ובאמון שנוצר ביניהם. כמו כן עשויה להיווצר תחרות בין הכותבים המקשה על השגת המטרה. בנוסף, קיים חשש של חשיפה וחוסר מוטיבציה מצידם.לדעתי, על מנת שהלמידה בסביבת ויקי תהיה בעלת משמעות היא מצריכה תכנון מוקדם של הפעילות והתאמתה להקשר של הנושא הנלמד.
יום שלישי, 29 ביוני 2010
פתיחת קבוצה ב- google group
הטכנולוגיה מאפשרת לנו להסתייע בה בתחומים רבים ומגוונים. חשוב לציין כי שליטה בטכנולוגיה אינה מספיקה לכשעצמה והשימוש בה צריך להיות כאשר עומד רציונאל מאחוריה. יתרונה של הטכנולוגיה יבוא לידי ביטוי במידה וייעשה בה שימוש מותאם מושכל.
במסגרת תחומי אחריותי במקום עבודתי, עלי לסייע בהשמה בשוק העבודה לבני/בנות זוג השבים משליחות בחו"ל. מצאתי שיש מקום לתת מענה נוסף לכך באמצעות פתיחת קבוצה בגוגל גרופ, המהווה רשת חברתית בעלת מטרה מוגדרת. קבוצה זו משמשת מעין קהילה, בה מתנהלים הדיונים באמצעות חילופי מידע, הצעות, העלאת רעיונות רלוונטיים לנושא וכל זאת כאשר תרבות הדיון מהווה תנאי הכרחי.
לפני פתיחת הקבוצה הסתייעתי באנשי מקצוע ובעצתם הגדרתי יעדים ומטרות וקבעתי רציונאל לפיו תתנהל הקבוצה. בדקתי האם כלי טכנולוגי זה ייתן מענה אמיתי לצרכים. בחנתי את יתרונותיו על סמך כלים ותובנות שקיבלתי במהלך לימודי במרכז ללימודים אקדמיים. בסיעור מוחות שנערך בנושא העליתי נימוקים מבוססים ומשכנעים לכך שפתיחת הקבוצה תמנף ותייעל את תהליך ביצוע המשימה וקיבלתי את ברכת הדרך לפתיחת הקבוצה מהממונים עלי ומקולגות שלי.
מלאת סיפוק שהרעיון שלי התקבל יצאתי לדרך....
כמי שמנהלת את הקבוצה אני חשה אחריות לאופן בו תתנהל, תראה ותתנהג הקבוצה, כשכמובן לכל אחד ואחת מחברי הקבוצה יש אחריות אישית על דבריו - זאת תוך דגש כי ההצלחה של הקבוצה תלויה בסולידריות ובתרומה של כל אחד מחברי הקבוצה במידע רלוונטי היכול לסייע לכלל.
זמינות המידע, קלות העברתו, היכולת להתחבר מכל מקום, תיעוד הדיונים, הפרטים הרשומים בפרופיל האישי של חברי הקבוצה,יצירת קשרים חדשים ולאורך זמן – אלה הם רק חלק מהיתרונות של השימוש בגוגל גרופ ובמקרה זה נותנים מענה אמיתי, ובדרך הרבה יותר פשוטה, מזו שהייתה נהוגה עד כה.
שיקולים שונים, שאחד מהם הוא מניעת רתיעה מהצטרפות לקבוצה בשל הפומביות, הובילו אותי להחלטה כי נכון יותר, לפחות בשלב זה, שהקבוצה לא תהיה פתוחה ברשת לכל אחד, אלא רק לעובדי המשרד ובני/בנות זוגם.
כאן המקום לציין כי פתיחת קבוצה הינה מיזם חדש ושונה בארגון בו אני עובדת, הדורש שינוי באופן החשיבה ובהרגלי עבודה בהם היינו מורגלים עד כה.
לעשות שינוי זה אינו דבר קל ולרב אנו מוצאים עצמנו דבקים בהרגלים ישנים, אשר חוסמים ומקבעים אותנו. החשש מהלא נודע מובן, אך אל לנו להתקבע, שכן כל מעשה נוצר כתוצאה מצורך כלשהו ובמשך הזמן הופך להרגל, גם אם כבר אינו ממלא את הצורך שלשמו נוצר מלכתחילה.
המודעות לכך שהרגל מסוים כבר אינו תורם לנו מביאה אותנו להחלטה לשנות אותו.
מהטמה גנדי אמר: "שים לב למחשבותיך, הן הופכות למילותיך, הן הופכות למעשיך. שים לב ושפוט את מעשיך, מעשים הופכים להרגלים. הייה מודע להרגליך, הם הופכים לערכים שלך. הבן וקבל את הערכים שלך, הם הופכים לגורלך."
במסגרת תחומי אחריותי במקום עבודתי, עלי לסייע בהשמה בשוק העבודה לבני/בנות זוג השבים משליחות בחו"ל. מצאתי שיש מקום לתת מענה נוסף לכך באמצעות פתיחת קבוצה בגוגל גרופ, המהווה רשת חברתית בעלת מטרה מוגדרת. קבוצה זו משמשת מעין קהילה, בה מתנהלים הדיונים באמצעות חילופי מידע, הצעות, העלאת רעיונות רלוונטיים לנושא וכל זאת כאשר תרבות הדיון מהווה תנאי הכרחי.
לפני פתיחת הקבוצה הסתייעתי באנשי מקצוע ובעצתם הגדרתי יעדים ומטרות וקבעתי רציונאל לפיו תתנהל הקבוצה. בדקתי האם כלי טכנולוגי זה ייתן מענה אמיתי לצרכים. בחנתי את יתרונותיו על סמך כלים ותובנות שקיבלתי במהלך לימודי במרכז ללימודים אקדמיים. בסיעור מוחות שנערך בנושא העליתי נימוקים מבוססים ומשכנעים לכך שפתיחת הקבוצה תמנף ותייעל את תהליך ביצוע המשימה וקיבלתי את ברכת הדרך לפתיחת הקבוצה מהממונים עלי ומקולגות שלי.
מלאת סיפוק שהרעיון שלי התקבל יצאתי לדרך....
כמי שמנהלת את הקבוצה אני חשה אחריות לאופן בו תתנהל, תראה ותתנהג הקבוצה, כשכמובן לכל אחד ואחת מחברי הקבוצה יש אחריות אישית על דבריו - זאת תוך דגש כי ההצלחה של הקבוצה תלויה בסולידריות ובתרומה של כל אחד מחברי הקבוצה במידע רלוונטי היכול לסייע לכלל.
זמינות המידע, קלות העברתו, היכולת להתחבר מכל מקום, תיעוד הדיונים, הפרטים הרשומים בפרופיל האישי של חברי הקבוצה,יצירת קשרים חדשים ולאורך זמן – אלה הם רק חלק מהיתרונות של השימוש בגוגל גרופ ובמקרה זה נותנים מענה אמיתי, ובדרך הרבה יותר פשוטה, מזו שהייתה נהוגה עד כה.
שיקולים שונים, שאחד מהם הוא מניעת רתיעה מהצטרפות לקבוצה בשל הפומביות, הובילו אותי להחלטה כי נכון יותר, לפחות בשלב זה, שהקבוצה לא תהיה פתוחה ברשת לכל אחד, אלא רק לעובדי המשרד ובני/בנות זוגם.
כאן המקום לציין כי פתיחת קבוצה הינה מיזם חדש ושונה בארגון בו אני עובדת, הדורש שינוי באופן החשיבה ובהרגלי עבודה בהם היינו מורגלים עד כה.
לעשות שינוי זה אינו דבר קל ולרב אנו מוצאים עצמנו דבקים בהרגלים ישנים, אשר חוסמים ומקבעים אותנו. החשש מהלא נודע מובן, אך אל לנו להתקבע, שכן כל מעשה נוצר כתוצאה מצורך כלשהו ובמשך הזמן הופך להרגל, גם אם כבר אינו ממלא את הצורך שלשמו נוצר מלכתחילה.
המודעות לכך שהרגל מסוים כבר אינו תורם לנו מביאה אותנו להחלטה לשנות אותו.
מהטמה גנדי אמר: "שים לב למחשבותיך, הן הופכות למילותיך, הן הופכות למעשיך. שים לב ושפוט את מעשיך, מעשים הופכים להרגלים. הייה מודע להרגליך, הם הופכים לערכים שלך. הבן וקבל את הערכים שלך, הם הופכים לגורלך."
הירשם ל-
רשומות (Atom)
